העליון דחה ערעור בעל מכה- החוטא באלימות צריך לדעת שהוא עתיד לשלם מחיר כבד

א.        ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא שיף) מיום 12.5.10 בת"פ 22040-01-10. בגדרי התיק נגזרו על המערער 4 שנות מאסר בפועל (בתוספת מאסר על תנאי ופיצויים), בגין דקירת אשתו ותקיפת שניים מילדיו.

רקע והליכים קודמים

ב.        המערער, יליד 1965, הורשע על פי הודאתו (ולאחר שנשמעו חלק מעדי התביעה, לרבות המתלוננת) בכתב אישום מתוקן בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333, 335(א)(1) ו-335(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977; מספר עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(ב) לחוק; ומספר עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק. לפי עובדות כתב האישום, למערער ואשתו (להלן המתלוננת) חמישה ילדים משותפים, ובתקופה הרלבנטית לכתב האישום התגוררו כולם יחד בישוב ***. ביום 7.1.10 בשעות אחר הצהריים תקף המערער את בתו י' בת ה-18 בגבה באמצעות ידו, וסטר לבנו ע' בן ה-14. סמוך לכך, הגיעה המתלוננת לביתם המשותף וניגשה לברר עם המערער מדוע הכה את ילדיהם, וכתוצאה מכך פרץ ויכוח בין השניים. במהלך הויכוח, קילל המערער את המתלוננת ואיים עליה "אם לא תשתקי עכשיו אני ארצח אותך", ואחר כך שלף סכין שהחזיק בכיסו ודקר אותה בבטנה; כתוצאה מהדקירה נאלצה המתלוננת לעבור ניתוח, ואושפזה למשך שישה ימים. הבן ע', ששהה במקום הדקירה, קפץ על המערער כדי להגן על המתלוננת ונאבק בו, וכתוצאה מכך פגע בו המערער בסכין ושרט אותו בחזהו. בנוסף לכך, נגח בו המערער בראשו ואיים כי ידקור גם אותו.

ג.        לשירות המבחן, כעולה מן התסקיר שהוגש לבית המשפט קמא, סיפר המערער, כי הוא והמתלוננת נשואים במשך כעשרים שנה, ואולם יחסיהם עלו על שרטון לפני כחמש שנים, והם החלו להתווכח לעתים קרובות ולקלל זה את זו. כתוצאה עברו המתלוננת וילדיהם המשותפים לפני שנתיים להתגורר בבית אמה, וחזרו רק לאחר התערבותו של בית הדין השרעי. לדברי המערער, שלושה חודשים עובר להכנת התסקיר החליטו הוא והמתלוננת להתגרש. שירות המבחן נפגש גם עם המתלוננת שמסרה, כי המערער נהג כלפיה באלימות מאז נישאו, ובעשר השנים האחרונות החריפה האלימות, גם בתקופה בה היתה בהריון, והוא אף החזיק ללא רישיון בנשק שבו איים עליה. עוד מסרה המתלוננת, כי המערער היה אלים גם כלפי ילדיהם, בשעה שהללו ניסו להגן עליה מפני מעשי האלימות. לדבריה, עזבה את הבית לפני כשנתיים יחד עם הילדים לאחר שגירש אותה המערער ואף נשא אשה אחרת בתקופה זו. לאחר שאמה נפטרה חזרה עם הילדים לביתם המשותף, לטענתה בניגוד לרצונו של המערער ובהוראת בית הדין השרעי, והמערער המשיך לנהוג כלפיה באלימות. עוד הוסיפה, כי הגישה 3 תלונות במשטרה נגד המערער טרם תיק זה, בגין האלימות ואיומו לרצוח אותה.

ד.        שירות  המבחן התרשם, כי המערער מתקשה לראות במתלוננת אדם בפני עצמו, ובשל צרכיו לשליטה נקט כלפיה אלימות פיזית, רגשית וכלכלית, והרחיק אותה מסביבתה התומכת; כך גם פעל כלפי ילדיו. המערער מכחיש את דפוסי האלימות, אינו מקבל אחריות על ביצוע העבירות וסבור, כי ככל שישנן בעיות עם המתלוננת וילדיו, נובעות אלה ממשפחתה של המתלוננת וכן מהמתלוננת והילדים עצמם. אשר למתלוננת התרשם שירות המבחן, כי לאורך כל נישואיהם נטתה למזער את חומרת התנהגותו של המערער ואת הסכנה הנשקפת לה ממנו. מן הטעמים הללו קבע שירות המבחן, כי ישנו סיכוי ממשי להישנות האלימות בעתיד ואין סיכוי של ממש לשינוי באמצעות טיפול, ועל כן נמנע מהמלצה בעניינו של המערער.

ה.        טרם ניתן גזר הדין, נערך גם תסקיר נפגעת עבירה בעניינה של המתלוננת. כעולה מגזר הדין התרשם שירות המבחן, על סמך מסמכים רפואיים שונים, כי לאחר שנותחה המערערת היא חזרה פעמים רבות לרופא המטפל, נוכח בעיות שונות ובהן קשיי נשימה, סחרחורות וחרדות. שירות המבחן ציין, כי המערערת מתקשה לחזור לתפקוד מלא, וקיבלה קצבת נכות זמנית מביטוח לאומי. השירות העריך, כי המתלוננת חוותה נזקים פוסט-טראומטים, ולכך יתכנו השלכות עתידיות רחבות היקף. השירות סיכם באמרו, כי ענישת המערער באופן מחמיר תסייע למתלוננת להתמודד עם נזקי הפגיעה.

ו.        בית המשפט המחוזי גזר על המערער 4 שנות מאסר בפועל בניכוי כחמישה חודשי מעצר, שנת מאסר על תנאי פן יעבור עבירת אלימות שהיא פשע, שישה חודשי מאסר על תנאי פן יעבור עבירה שבין יסודותיה איום, ופיצוי למתלוננת בסך 30,000 ש"ח. בית המשפט התייחס לעדותו של אחיו של המערער לעניין העונש, המשמש כאימאם של ****. האחרון סיפר, כי היה עד שמיעה לויכוח בין המערער למתלוננת טרם הדקירה, ושמע את המתלוננת צועקת ומקללת את המערער, יורקת עליו ומאיימת עליו כי היא פועלת כדי שייכנס לכלא. בחקירתו הנגדית מסר האח, שלא שמע את המערער בזמן האירוע, אלא רק את המתלוננת. בית המשפט נתן דעתו גם לעדות הכתובה של ראש המועצה המקומית לשעבר של **** אשר מסר, כי המערער השתלב בחברה והמעשים בהם הורשע אינם אופייניים לו.

ז.        לאחר שסקר בית המשפט את תסקירי שירות המבחן ונפגעת העבירה, נתן דעתו לחומרת העבירה ובפרט לנסיבות ביצועה הקונקרטיות; נאמר כי אלה הביאו לכך שנשקף סיכון ממשי לחיי המתלוננת, וכי סביר להניח שאירוע הדקירה ימשיך להשפיע עליה עוד בהמשך. בית המשפט הוסיף, כי המערער נקט באלימות קשה אף כלפי בנו, ומכלול האירועים מצביע על המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו, ועל כך עמד בהרחבה שירות המבחן. מנגד ציין בית המשפט לזכותו של המערער את שירות הקבע בצה"ל, עברו הנקי, הודייתו, גם אם מאוחרת, בכתב האישום המתוקן ועדותו החיובית של ראש המועצה בעניינו. עוד הוסיף בית המשפט כנסיבות לקולה את העובדה שטרם אירוע הדקירה קיללה המתלוננת את המערער וצעקה עליו, ולדברי בית המשפט קמא היה בכך להשפיע, גם אם במידה מועטה, על מידת העונש.

הערעור

ח.        בהודעת הערעור נטען, כי בית המשפט קמא לא ייחס משקל מספיק לתרומתה של המתלוננת לאירוע הדקירה, בכך שצעקה לעבר המערער וקיללה אותו. כן נטען, כי בית המשפט לא התחשב דיו בעברו הנקי של המערער, בשירותו הצבאי ובהודייתו בביצוע העבירה. עוד נטען, כי לא היה מקום לדון בעמדת נפגעת העבירה גם בתסקיר שנערך בעניינו של המערער, שכן בכך היה כדי להקטין את האפשרות שהמערער יזכה לאהדתם של קציני המבחן. בהמשך נטען, כי לשירות המבחן הוצג כתב האישום טרם תיקונו, ולכן לא הודה המערער בפני השירות בביצוע העבירה כפי שהופיעה בכתב האישום טרם התיקון (יוער, כי טענה זו אף הועלתה בפני בית המשפט קמא, אשר קבע ביום 7.9.10 שניכר בבירור כי לא היה בכך כדי להשפיע על התסקיר). לבסוף נטען, כי המתלוננת פועלת מיצרי נקמנות, ועל כן הפריזה בתיאוריה מול שירות המבחן.

ט.        טרם הדיון בערעור, הוגש תסקיר עדכני של שירות המבחן בעניינו של המערער. על בסיס מידע שהגיע מבית כלא "חרמון" בו נקלט המערער ציין שירות המבחן, כי מזה שלושה חודשים המערער שוהה במחלקה לטיפול בגברים אלימים. עוד צויין, כי המערער נמצא בשלב ראשוני בהליך טיפולי, במסגרתו הוא מודה בעבירות בהן הורשע, אולם אינו מפנים את מלוא חומרתן. השירות הוסיף, כי המערער אינו רוצה בקשר עם אשתו אולם הוא מעוניין בקשר עם ילדיו, וועדת האלימות עתידה לגבש המלצותיה בעניינו כדי לבחון את האפשרות שייפגש עמם.

הדיון

י.        בדיון בפנינו שב וטען עו"ד עאמר למערער, כי מבלי להמעיט מחומרת המעשה, לא ניתן משקל מספיק לעברו הנקי (בגיל 45) ולהודאתו שחסכה חלק מן העדויות. עוד נטען שוב, כי התסקיר החמיר עם המערער בכך שציין גם את עמדת קרבן העבירה בנפרד מתסקיר הקרבן, וגם לא נדרש לכתב האישום המתוקן; הוטעם כי מדובר במאסרו הראשון של המערער, שעברו נקי ושירת בשירות חובה וקבע; המתלוננת אף ביקרה את המערער במאסר.

יא.      עו"ד פרוש טענה למדינה כי המתלוננת אושפזה שישה ימים, וחודשים לאחר המעשה עודנה סובלת מחרדות (הוגשו תמונות). האלימות לא נעצרה בה והופנתה גם כלפי הילדים, ולמערער דפוס אלים ללא אמפטיה לנפגעים; הטיפול במאסר אולי יפחית מהמסוכנות, ועל כן ראוי כי המערער ימשיך בו.

הכרעה

יב.       לא ראינו מקום להיעתר לערעור. אכן, אין מדובר בעונש קל, אך גם אין מדובר במקרה קל כל עיקר. צפיה בתמונות הקשות של דקירות המתלוננת ממחישה את הכיעור והחומרה שבמעשים. הסניגור המלומד אמנם טרח וציידנו בפסקי דין שבהם הוטלו עונשים קלים יותר במקרים של דקירת בני משפחה, בהם עיינו, אך יצוין כי באותם מקרים מאלה שבהם עירערה המדינה, הוגדל העונש, תוך אי מיצוי הדין בערכאת ערעור. בנסיבות איננו רואים דופי בעונש שהושת, מקום שבית המשפט קמא הגדיר את המעשים כ"מבעיתים". ואכן, לא יתכן שפגיעות כגון אלה לא יותירו חותם נמשך במתלוננת, לא רק בגופה אלא אף בנפשה. גם תהליך השיקום שהמערער משתלב בו עודו בראשיתו. המסר הצריך לצאת מבית משפט זה הוא כי אלימות היא אלימות היא אלימות, והחוטא בה עתיד לשלם מחיר ואף מחיר כבד; ראוי כי קול מעין זה יחדור למקומות הרבים מדי במדינתנו שבהם האלימות היא בת בית.

יג.       לא למותר להזכיר, כי העבירות שבהן הודה המערער ברף הגבוה שלהן (סעיף 333 יחד עם סעיף 335(א)(1)) דינן למירב מאסר של "כפל שבע" בשימוש בנשק - גם נשק קר - ועשר שנים כלפי בן משפחה (איני בטוח מדוע הוכנס סעיף 335(ב) המפנה לסעיף 334 שאינו בין סעיפי ההרשעה). המחוקק ראה בחומרה חבלה חמורה בזולת (סעיף 333), ראה חומרה יתרה בהיותה בנשק (סעיף 335(א)(1)), וחומרה יתרה אחרת - בחבלה חמורה בבן משפחה, וכך יאה, והדברים מדברים בעדם.

יד.       עוד ייאמר, באשר לטענה כי התסקיר בעניינו של המערער נדרש לבעיותיה של קרבן העבירה, כי אין בכך כל דופי. שירות המבחן הוא אמנם ככלל סמן שיקומי חשוב לנאשמים, אך עליו ליתן לבית המשפט, שהוא זרועו הארוכה לעניין זה, תמונת אמת ללא כחל ושרק; וככל שתמונת האמת למיטב שיפוטו של השירות מצריכה התייחסות לעמדות בני משפחה, כגון המתלוננת, על השירות ליתן לכך ביטוי (גם מעבר לתסקיר נפגע עבירה), שאם לא כן לא תהא מלאכתו כתקנה.

טו.      איננו נעתרים איפוא לערעור. מבקשים אנו לייחל, כי הטיפול במערער בבית האסורים יצלח, ויפתח דפים חדשים בחייו.