העליון דחה בר"ע להפחתת עונשו של עולה חדש שנהג בשכרות. קשיי שפה אינם עילה לשיהוי בהגשת הבקשה.

1.        בפני ערעור על פסק דינו מיום 8.11.2012 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ) ב-עפ"ת 29588-08-12, במסגרתו נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 13.9.2012 של בית משפט השלום לתעבורה באשקלון (השופט א' אופיר) ב-תת"ע 2839-08-11.

2.        נגד המערער הוגש לבית משפט השלום לתעבורה כתב אישום, לפיו ביום 18.6.2011 הוא נהג ברכבו כשהוא שיכור, ולפיכך יוחסה לו עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

           ביום 13.9.2011 הוקרא למערער כתב האישום, הוא הודה בעובדות שיוחסו לו והורשע על-פי הודאתו. המערער לא היה מיוצג באותה עת, ובטרם הודה הסביר לו בית המשפט כי הוא אינו מחויב להשיב לאישום וכי זכותו לבקש דחייה ולהתייצב למשפטו כשהוא מיוצג. המערער השיב כי אינו מעוניין בדחייה. לאחר שהורשע, טענו בא-כוח המדינה והמערער לעניין העונש ולאחר מכן נגזר דינו של המערער: רישיונו נפסל ל-30 חודשים, ונגזרו עליו קנס בסך 300 ש"ח או יום מאסר תמורתו, 8 חודשי פסילת רישיון על תנאי למשך 3 שנים, ו-4 חודשי מאסר על תנאי שלא יבצע עבירה של נהיגה במצב שכרות או תחת השפעת אלכוהול, או שיסרב ליתן דגימה לבדיקת אלכוהול למשך 3 שנים. המערער הפקיד את רישיון הנהיגה שלו בסמוך לאחר מכן, ומאז ועד עתה, משך כשנה ורבע, הוא מרצה את עונש הפסילה.

           בנימוקי גזר הדין ציין בית המשפט כי למרות שהמערער לקח אחריות על מעשיו והודה, למרות שבעבר לא הורשע בביצוע עבירות תעבורה של ממש, ולמרות נסיבותיו האישיות, ובהן היותו עולה חדש, אדם נורמטיבי העובד למחייתו, ומפרנס גם את אחותו שחיה עמו - לא ניתן להסתפק בתקופת הפסילה המינימאלית הקבועה בחוק, של 24 חודשים. זאת כיוון שרמת האלכוהול שנמדדה בדמו חרגה משמעותית מן הרף המותר.

3.        רק ביום 21.2.2012, למעלה מחמישה חודשים לאחר מתן פסק הדין, פנה המערער לבא כוחו, לקבלת ייעוץ וייצוג משפטי. למחרת, ביום 22.2.2012, פנה בא-כוח המערער למשיבה בבקשה לעיין בתיק המשטרה, בקשה שנענתה, לדאבון הלב, רק לאחר זמן ובעקבות הליך בבית המשפט המחוזי, כמפורט להלן.

           ביום 6.5.2012 הגיש המערער לבית משפט השלום לתעבורה (כב' השופט ש' לייבו) בקשה לחזרה מהודיה, שנדחתה בהחלטה קצרה: "מדובר בתיק בו קיים גזר דין חלוט הבקשה נדחית".

           ביום 21.5.2012 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע הודעת ערעור ועימה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור (עפ"ת 40150-05-12). דיון בערעור התקיים ביום 25.6.2012, ובסיומו, בהמלצת בית המשפט (כב' השופטת ט' חיימוביץ) נמחק הערעור וניתן צו לאפשר לבא כוח המערער לעיין בתיק החקירה. לטענת המערער, למרות ניסיונותיו, רק ביום 22.8.2012 אפשרה לו המשיבה לעיין בחומר הראיות. לאחר העיון בחומר, הגיש המערער, ביום 29.8.2012, ערעור נוסף (עפ"ת 29588-08-12), בצירוף בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין עד להכרעה בערעור. הוסכם כי בית המשפט יכריע בבקשה להארכת המועד להגשת הערעור על סמך כתבי הטענות ובלא שיערך דיון.

4.        ביום 8.11.2012 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ט' חיימוביץ) שדחה את הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בכך שהמערער הגיש את ערעורו הראשון שמונה חודשים לאחר מתן גזר הדין, ולא נתן לכך טעם המניח את הדעת. בית המשפט קבע כי חסרון הכיס לו טען המערער אינו טעם שכזה, וציין כי המערער לא צירף מסמכים להוכחת טענתו זו.

           בנסיבות העניין, קבע בית המשפט כי אף אם יכיר בחסרון הכיס כטעם מספק לאיחור, אין סיכוי ממשי לקבלת הערעור. בית המשפט סבר כי לא מתקיימות בעניינו של המערער אותן נסיבות חריגות בהן תתאפשר חזרה מהודיה. המערער לא טען כי לא הבין את עובדות כתב האישום בו הודה, או כי לא הבין מה מתרחש באולם - וגם מפרוטוקול הדיון מיום 13.9.2011 למד בית המשפט על כך שהוסברו למערער האפשרויות שעומדות בפניו, וכי הבין שצפוי לו עונש פסילת רישיון (שכן בטיעון לעונש טען שהרכב דרוש לו לפרנסתו). מעבר לכך, עיון בתיק החקירה העלה כי קיימות ראיות לפיהן המערער נהג בשכרות. על כן, נדחתה הבקשה להארכת המועד (בית המשפט הורה גם על מחיקת הערעור, אלא שזה כלל לא הוגש פורמאלית, שכן הגשתו היתה מותנית במתן הארכה שהתבקשה).

           מכאן הערעור שלפני. 

הערעור והדיון בו

5.        לטענת המערער, הפנייה בהליך השגה לבית המשפט המחוזי לא התאפשרה קודם למועד הגשת ערעורו הראשון, במאי 2012, כיוון שהמשיבה סירבה להעביר את חומר הראיות לעיונו, ועל אף צו עיון שהוצא, גם חודשיים לאחר מכן לא הועברו החומרים לעיונו. לגישת המערער, ניתן לראות בהתנהלות המשיבה במהלך החודשיים שלאחר מתן צו העיון כהסכמה להארכת מועד - כיוון שלשיטתו תכלית ההחלטה לאפשר עיון בחומר החקירה היתה מתן הזדמנות למערער לבחון את חומר הראיות כדי לשקול הגשת ערעור בשנית.

           המערער טוען כי די בתצהיר שצורף לבקשה להארכת המועד כדי לבסס את טענתו לחסרון כיס שמנע ממנו להתקשר עם עורך דין.

           בא כוח המערער מפנה לפסיקה ממנה עולה כי על בתי המשפט להתייחס בליברליות לבקשות להארכת מועד כדי לאפשר למי שהורשע בפלילים למצות את אפשרויות הערעור שבפניו; וכי לא נדרש טעם מיוחד לשם הארכת מועד בדין הפלילי כשזו מוגשת על ידי נאשם, בשל פערי כוחות בין הצדדים.

6.        לעניין סיכויי הערעור, טוען המערער כי בית משפט קמא שגה עת התעלם מטענות מהותיות שהעלה באשר לפגמים מסוימים בהתנהלות השוטרים שבדקו את רמת האלכוהול בדמו של המערער, ובדו"ח שמילאו במהלך האירוע. הבעיות ברישום הדו"ח מהוות לשיטת המערער "מחדל חמור ונזק ראייתי משמעותי". המערער טוען גם כי בבדיקת המאפיינים שנערכה לו כשל רק בחלקם, ומפנה לפסיקה לפיה בדיקת מאפיינים בעלת תוצאות שכאלו הובילה לזיכוי נאשם במקרים מסוימים.

           המערער מוסיף, כי בשל קשיי שפה לא הבין בצורה מלאה את ההליך בערכאה הראשונה והודה בעובדות האישום שכן לא סבר שנתונה לו אפשרות אחרת. כן טוען המערער כי לא הובהרה לו האפשרות לבחון זכאות למינוי סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית וכי לא הבין את ההשלכות העונשיות הצפויות באם יודה ויורשע בעבירה שיוחסה לו. המערער מסביר, כי נדרשו מספר חודשים עד שהיה יכול להעמיד את סכום הכסף הדרוש לשכירת שירותי סנגור וכי לא היה מודע לאפשרות לפנות בעצמו לערכאת הערעור, בין היתר נוכח היותו עולה חדש, ללא משפחה תומכת שיכולה להדריכו ולייעץ לו. נוכח האמור, סבור המערער כי בית המשפט קמא שגה כשקבע כי לא מתקיימות נסיבות שיצדיקו לאפשר חזרה מהודיה - שהרי בעניינו נפל פגם ברצון החופשי ובהבנת משמעות ההודיה.

7.        באת-כוח המשיבה הפנתה לעקרונות שנקבעו בפסיקה בכל הנוגע להארכת מועד להגשת ערעור פלילי מצידו של נאשם, וטענה כי על פי כל אמת מידה מדובר באיחור ניכר ביותר שלא ניתן לו כל הסבר מניח את הדעת. זאת, גם אם נתייחס אך לפרק הזמן שחלף ממועד מתן פסק הדין ועד לפניית המערער לסנגור (כחמישה חודשים). עוד עמדה באת-כוח המשיבה על העדר סיכויי הערעור, על כך שמפרוטוקול הדין בבית המשפט לתעבורה עולה כי המערער מודע לנעשה ומגיב עניינית וכי אין ללמוד דבר מההסכמה לאפשר עיון בחומר החקירה, שכן אם אכן היה מתגלה עיוות דין, היתה המשיבה שוקלת להסכים לבקשה.

דין הערעור

8.        בטרם שאתייחס לגופם של דברים, ראיתי לציין, להשלמת התמונה, כי נראה שאכן עומדת למערער זכות להגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי אשר דחה את בקשתו להארכת מועד להגשת ערעור (רע"פ 8274/99 חילף נ' מדינת ישראל פ"ד נד(1) 433 (2000)), וכי הסמכות לדון בערעור זה נתונה לדן יחיד (ע"פ 2525/02 זיינלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.6.2005)). כך נהג בית משפט זה גם במקרים דומים (ע"פ 10794/08 מרקוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.1.2009); ע"פ 4403/09 שלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.2009)). עם זאת, נראה כי לעיתים ההשגה על החלטת בית משפט מחוזי שלא להאריך מועד להגשת ערעור פלילי על פסק דין של בית משפט השלום מתבררת בפועל בבית משפט זה בדרך של בקשת רשות ערעור (ראו, למשל, רע"פ 123/12 עבאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.1.2012)).