העליון דחה בקשת עיכוב ביצוע של עיריית ת"א.

1.             בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה (ד"ר) ד' פלפל) בת"א 2333-06 מיום 22.12.2013, על פיו חויבה המבקשת (להלן: עיריית תל אביב או העירייה) לשלם למשיבים 1-4 פיצויים בסך העולה על 13,600,000 ש"ח, בגין נזקים שנגרמו להם עקב אי מתן רישיון עסק והצגת מצגי שווא באשר לאפשרות לקבל רישיון עסק.

תמצית הרקע וההליכים קודמים

2.             המשיבה 1 (להלן: ש.א.י) ובעליה (המשיבים 2-4, להלן ביחד עם ש.א.י: המשיבים) ביקשו להקים בסוף שנות התשעים במאה הקודמת מועדון, אולם וגן אירועים בשם "ZOOM" בנמל תל אביב הישן. מדיניות עיריית תל אביב באותה העת הייתה עידוד הפיכת האזור לאזור בילוי ובידור. לשם הגשמתה, היא פעלה יחד עם החברה העירונית "אוצר מפעלי ים בע"מ" שמטרתה הייתה פיתוח אזור הנמל (להלן: החברה). במסגרת זו הבטיחה העירייה ל-ש.א.י כי בתחילה ייערך הסכם ראשוני בו תקבל הרשאה על השטח, ולאחר מכן יינתן לה רישיון עסק עבור העסק שביקשה להקים. בפועל, באזור התנהלו עסקים רבים לאורך השנים, וכולם, למעט אחד, ללא רישיון עסק, והעירייה מצידה, לא יכולה הייתה להוציא היתרי בניה או רישיונות עסק מסיבות שונות, ו"העלימה עין" מהמתרחש (עמ' 5 לפסק הדין). ש.א.י הגישה מספר בקשות לרישיון עסק. אחת מהן אושרה לשנה אחת בתנאים ביום 17.2.2002 על ידי ועדת התכנון והבניה (עמ' 8, שורות 27-29 לפסק הדין). לקראת סוף התקופה הוארכה בחמש שנים, תוך הוספת שני תנאים (שם, בשורות 31-34). בין התנאים היו אישור הרשות לאיכות הסביבה, ובידוד אקוסטי של השטח. הרשות לאיכות הסביבה סירבה להעניק היתר בשל מטרד הרעש שגורם העסק, ובשל העובדה שהתוכניות שהגישה לא תאמו למצב העסק בפועל. כמו כן, ש.א.י לא יכולה הייתה לבודד אקוסטית את השטח, כיוון שהדבר דרש קבלת היתר בניה, שהעירייה לא יכלה לספקו. למרות זאת, ש.א.י הפעילה את העסק מדי פעם ללא רישיון (עמ' 10 בשורות 7-10 לפסק הדין).

3.             בשנת 2000 הגישה ש.א.י המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בה ביקשה מבית המשפט להורות לעירייה לתת לה רישיון עסק (ה"פ (מחוזי ת"א) 1119/00 (להלן: ההליך הראשון)). בפסק הדין בהליך זה מיום 11.7.2004, נקבעו קביעות עובדתיות באשר ליחסים בין הצדדים, לפיהן העירייה והחברה נהגו בחוסר תום לב כלפי ש.א.י, כיוון שידעה כל העת כי לא יוכלו להנפיק רישיון עסק עבורה. מנגד נקבע, כי גם ש.א.י נהגה בחוסר ניקיון כפיים, אך במידה פחותה מזה המיוחס לעירייה ולחברה. אשר לרשות לאיכות הסביבה נקבע, כי היא לא הצליחה להראות שהעסק של ש.א.י גורם למטרדי הרעש, ולכן שוכנע בית המשפט בהליך הראשון כי מדובר בסירוב לתת היתר משיקולים זרים, החורגים ממתחם הסבירות. לבסוף נקבע, כי על אגף הרישוי בעירייה לתת לש.א.י רישיון עסק תוך שלושה חודשים לכל היותר (עמ' 2, שורות 11-12 לפסק הדין).

4.             העירייה ביקשה לעכב את ביצוע פסק הדין. בקשתה נדחתה בבית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 15.11.2004. למרות דחיית הבקשה, לא הנפיקה העירייה לש.א.י רישיון עסק, ולכן האחרונה הגישה בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט (בש"א (מחוזי ת"א) 25238/04) (להלן: בקשת הביזיון). טרם מתן ההחלטה בבקשת הביזיון הועברו לש.א.י דרישות על-פי חוקים שונים לשם קבלת הרישיון, ולכן נקבע בהחלטה בבקשת הביזיון מיום 24.7.2005 כי עליה למלא אחר דרישות אלה, והוטל עליה קנס באם שלושה חודשים לאחר שתתמלאנה הדרישות, לא יינתן רישיון העסק. עוד נקבע, כי העירייה ביזתה את בית המשפט בהתנהלותה. העירייה הגישה ערעור על פסק הדין בהליך הראשון (ע"א 9216/04, להלן: הערעור הראשון). בפסק דין בערעור הראשון קבע בית המשפט, לנוכח הסכמת הצדדים, כי יבוטל החלק האופרטיבי של פסק הדין בהליך זה, ולאחר שש.א.י תמלא אחר התנאים שהעבירה לה העירייה במסגרת הבקשה לביזיון, האחרונה תנפיק לה את רישיון העסק.

5.             פסק הדין בערעור הראשון לא בוצע. ש.א.י לא קיימה את התנאים האמורים מזה, ולא קיבלה רישיון עסק מזה. ביום 24.10.2006 הגישה ש.א.י תביעה נזיקית נוספת נגד העירייה, היא התביעה נושא הערעור בבית משפט זה (להלן: התביעה הנזיקית). במסגרת התביעה הנזיקית, החליט בית המשפט המחוזי ביום 9.6.2010 כי הקביעות העובדתיות הלא אופרטיביות של פסק הדין הראשון מהוות מעשה בית-דין (עמ' 3, שורות 26-31 לפסק הדין). ההחלטה אושררה בפסק דין שניתן בבקשת רשות ערעור שהגישה העירייה (רע"א 5071/10, מיום 18.10.2010 (להלן: רע"א 5071/10)).

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6.             בפסק דינו סקר בית המשפט המחוזי את ההיסטוריה הארוכה של ההתדיינות בין הצדדים, וציין כי לפניו עומדות שלוש שאלות: האם העירייה חייבת בנזקי המשיבים; מה גובה הנזק; ומה דין הודעת-צד-ג' שהעירייה שלחה לחברות הביטוח שלה.

7.             כאמור, בית המשפט המחוזי אימץ את הקביעות העובדתיות של פסק הדין בהליך הראשון. בנוסף לתשתית זו, צוינו עובדות נוספות שהוכחו במסגרת הדיון לפניו שחיזקו את הקביעות הקודמות באשר לחוסר תום ליבה של העירייה.

8.             בית המשפט המחוזי דחה שתי טענות באשר לאי אחריות העירייה לנזק - היעדר יריבות ו"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". באשר להיעדר יריבות, קבע כי לנוכח ההיסטוריה בין הצדדים, ועצם הענקת הרישיון על ידי מחלקות העירייה, אף אם לא הייתה צד למשא ומתן להענקת הרישיון כפי שטענה, עדיין יש לה אחריות לנזקי ש.א.י מכוח סעיפים 35 ו-63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. באשר לטענה כי "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" בית המשפט קבע כי אפילו אם ש.א.י הפעילה את עסקה באופן לא חוקי ובנתה בו בניה בלתי חוקית, האשם אינו רובץ לפתחה, ולפי ההלכה הנוהגת ש.א.י עונה לחריג, לפיו יש לבחון את מעשי העירייה ואת "תרומתה" להתנהלותה שלא כדין, ולבחון האם האינטרס הציבורי יכול להצדיק את בחינת אחריותה של העירייה, למרות אי חוקיות פעולות ש.א.י, ולבסוף קבע שראוי להטיל את האחריות על העירייה.

9.             באשר לנזק, נבחנו עילות התביעה השונות שלהן טענה ש.א.י כבסיס לנזק, והתקבלו חלק מראשי הנזק, וחלק מהתחשיבים אותם הציע המומחה מטעמה. בית המשפט המחוזי העדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם ש.א.י, על פני זו של המומחה מטעם העירייה, וקבע כי האחרון יצא מנקודת מוצא שגויה, שהתעלמה מהקביעות העובדתיות בפסק הדין בהליך הראשון. כיוון שאני סבור כי להכרעה הספציפית של בית המשפט המחוזי בכל ראש נזק לא היה משקל בהכרעה בבקשה לעיכוב הביצוע, לא מצאתי לנכון להרחיב עוד בעניין זה. בית המשפט המחוזי פסק סכומי כסף שונים כפיצוי לטובת ש.א.י וכן לטובת המשיב 2 (להלן: שצן), בסך המוערך על ידי העירייה בכ- 13,600,000 ש"ח. יצוין כי לאחר הגשת הערעור הסכימו הצדדים על נוסח לפסיקתא, שאושרה ביום 20.2.2014 על ידי הרשמת א' נחליאלי חיאט. בית המשפט דן גם בהודעת-צד-ג' שהגישה העירייה כנגד חברות הביטוח שלה. גם לחלק זה של הפסק הדין לא היה משקל במתן ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, ולכן לא ארחיב לגביו.

10.          העירייה הגישה ערעור על פסק הדין, ועימו הבקשה לעיכוב ביצוע שלפניי.

הבקשה

11.          העירייה השליכה את עיקר יהבה על סיכויי הערעור וטענה כי הם טובים באופן מיוחד כיוון שהמשיבים מעולם לא מילאו אחר התנאים לקבלת רישיון עסק, ופסק הדין של בית המשפט המחוזי מכשיר את מעשיהם הבלתי חוקיים, שנעשו למרות החלטות בית משפט זה ובגינם הורשעו בדין פעמיים. לשיטתה, כל אלה מביאים למסקנה שאין לתת סעד למשיבים, כדי שלא ייצא חוטא נשכר. עוד טענה כי היריבות של ש.א.י היא מול הוועדה לתכנון ובניה, שהיא אישיות משפטית נפרדת, וכי עסקם של המשיבים נסגר בהוראת בתי המשפט או ביוזמת ש.א.י, ולא בעקבות פעולות של העירייה, ובאשר להחלטות המשפטיות, לא ניתן לתקוף אותן באמצעות תביעה נזיקית. לחלופין, טענה העירייה כי אף אם התרשלה או הפרה חובה חקוקה, לא היה קשר סיבתי בין פעולותיה לנזקי המשיבים, כיוון שהם לא פעלו להשגת הרישיון. אם היו פועלים להשגת הרישיון, הם היו מקבלים אותו. גם בעניין הנזקים, סברה העירייה שסיכויי הערעור טובים, כיוון שש.א.י לא הציגה נתונים המראים שיפור אפשרי בפעילותה, לאחר שבשנותיה הראשונות לא הרוויחה מהפעלת העסק. עוד ציינה כי ההנחות עליהן בוססה חוות הדעת מטעם ש.א.י, שגויות כיוון שהן התעלמו מהחוק ומהחלטות בית משפט זה. לעירייה טענות גם באשר לרכיבים הנוספים של הנזק והיקפם, וטענות באשר לעצם העדפת חוות הדעת מטעם ש.א.י.

12.          לטענת העירייה גם מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת עיכוב ביצוע פסק הדין, כיוון שאם ישולם סכום הפיצוי שנקבע בו, יהפוך הסעד בערעור לתיאורטי, כיוון שש.א.י ושצן, מוטבי הפיצוי, לא יוכלו להשיבו. עוד טענה העירייה כי לא יגרם להם כל נזק אם יעוכב ביצוע פסק הדין, ואילו הנזק הצפוי להיגרם לה גדול, מהסיבה המפורטת לעיל. יצוין כי העירייה לא צירפה תצהיר לבקשה, וטענה שלא עשתה כן משום שטענותיה נתמכות בהחלטות משפטיות ופרוטוקולים.

התגובה

13.          המשיבים התנגדו לבקשה. באשר לסיכויי הערעור, הצביעו על כך שעיקר טענותיה של העירייה מופנה כלפי קביעות עובדתיות חלוטות שנקבעו עוד בפסק הדין בהליך הראשון ובבקשה לביזיון, אשר נקבעו כמעשה בית דין על ידי בית המשפט המחוזי, ואושררו ככאלה בבית משפט זה במותב תלתא (רע"א 5071/10). באשר לגובה הנזק ציינו המשיבים, כי בית המשפט המחוזי העדיף את הממצאים בחוות הדעת מטעמם במרבית רכיביה, וערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בעניינים מסוג זה. גם באשר לסוגיות היעדר היריבות ו"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", טענו כי טענות העירייה נדחו לנוכח העובדות שהוכחו בתיק. באשר לנזקים, ציינו כי לעסק היה רווח גולמי רב, ועל פיו יש למדוד את רווחיותו.

14.          באשר למאזן הנוחות, טענו המשיבים כי העירייה לא צירפה תצהיר לבקשה, ולכן אין לתת משקל לטענותיה בעניין זה ויש לדחות את הבקשה על הסף. לגופו של עניין טענו כי הוא נוטה לטובתם. המשיבים הצביעו על כך שהעירייה הודתה שאין לה קושי לשלם את הפיצוי כבר כעת, ולכן אין מקום לסטות מהכלל לפיו אין בהגשת ערעור כדי להשפיע על ביצוע פסק הדין. בנוסף, הטענה העיקרית של העירייה, לפיה המשיבים לא יוכלו להשיב את הכספים אם יידרשו, אינה מספיקה לשם עיכוב הביצוע במסגרת מאזן הנוחות, וממילא לא הובאו הוכחות מספיקות, ולא די בדו"ח החוקר הפרטי שהביאה ובשורה שציטטה מעדותו של שצן, שהוצאה מהקשרה. צוין כי ש.א.י שילמה אגרת בית המשפט בסכום גבוה במסגרת התביעה הנזיקית ומימנה את הוצאותיו המשפטיות. כן נטען כי ש.א.י פועלת בצורה תקינה, ומנהלת חשבון פעיל בבנק ותיקי מס ערך מוסף ומס הכנסה פעילים, וצורפו ראיות לכך.

15.          יצוין כי גם המשיבה 7, אחת מחברות הביטוח שהיו צד ג' בתביעת הנזיקין, הגיבה לבקשה, אלא שבקשת עיכוב הביצוע לא נתבקשה באשר לחיוב של העירייה אליה, ותגובתה אינה רלוונטית לצורך ההכרעה. משיבות 5-6 לא הגיבו לבקשה.