העליון: בת הזוג הזרה שהפכה לקורבן אלימות תוכל להוכיח זיקתה לישראל

השופטת ע' ארבל:

           בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב'  סגן הנשיא י' עדיאל) שדחה את עתירתה של המערערת להארכת רשיון הישיבה הארעי שלה מסוג א/5.

הרקע העובדתי והשתלשלות ההליכים

1.             המערערת הינה אזרחית אתיופית, שנכנסה לישראל בשנת 2002 באשרת תייר, ובהמשך, לאחר תקופה בה שהתה ועבדה בישראל לסירוגין שלא כדין והורחקה מן הארץ - שבה לישראל בשנת 2004, כאשתו של אזרח ישראלי, לו נישאה בחו"ל. מתוקף נישואיה לאזרח ישראלי, ניתן למערערת רשיון א/5 והיא החלה בהליך מדורג לקבלת מעמד קבע.

2.              ביום 18.12.07 התקבלה אצל המשיב הודעה מעובדת סוציאלית בעיריית הרצליה לפיה המערערת פונתה למעון לנשים מוכות, לצורך הגנה עליה מפני אלימות פיזית ונפשית קשה מצד בעלה. בהתאם לכך הוארך רישיונה לשם קבלת שירותים רפואיים.

3.             ביום 23.1.08 נערך למערערת שימוע ולאחריו הועבר עניינה לוועדה לעניינים הומניטאריים. ביום 4.5.08 הודיעו המשיבים למערערת כי בהתאם למסקנות הוועדה ההומניטארית, הוחלט שלא לאשר את המשך שהותה בישראל, מאחר שילדיה הקטינים שוהים באתיופיה ואף רכושה נמצא שם.

           כנגד החלטה זו הוגשה העתירה לבית-משפט קמא. יצוין כי מהודעת הערעור עולה כי בעת הגשת העתירה החזיקה המערערת ברשיון שהייה כדין ובהמשך ניתנו צווים ארעיים האוסרים על גירושה עד לסיום ההליך המשפטי.

פסק-דינו של בית משפט קמא

4.             בית משפט קמא (כב' סגן הנשיא י' עדיאל) דחה את טענות העותרת כלפי נוהל משרד הפנים העוסק בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי (נוהל מספר 5.2.0017 א'. להלן גם: הנוהל), על-פיו ניתנה ההחלטה בעניינה של המערערת.

           בית המשפט התייחס בפסק דינו לטענת המערערת לפיה יש לבטל את התנאי להוכחת זיקה מקום בו קשר מופסק בשל אלימות. בדחותו טענה זו, ציין בית המשפט כי לצד השיקול של עידוד נשים לעזוב מערכות יחסים אלימות, על המשיבים לשקול שיקולים אחרים ובכללם הרציונאל ביסוד הליך איחוד המשפחות שעניינו בהגנה על בן הזוג הישראלי והרצון לאפשר לו להקים משפחה מבלי שיאלץ לבחור בין ישראל לבינו. בית משפט קמא ציין כי התוויית המדיניות שנקבעה בנוהל מסורה למשיבים ובכללה המשקל המוענק לפרמטרים הרלוונטיים הנדרשים לאיזון בין השיקולים הנוגדים, כגון משך הזמן שחלף מאז תחילת ההליך המדורג וזיקת בן הזוג הזר לארץ. כך, במצב בו היתה אלימות, אמנם נכונים המשיבים לקצר את משך הזמן של ההליך המדורג, אך עדיין עומדים על הדרישה להוכחת זיקה. על כך הוסיף בית המשפט וקבע כי האיזון בענייננו סביר ומשכך אין מקום להתערב בהחלטתו.

           בית משפט קמא דחה אף את טענתה השניה של המערערת לפיה קביעת המשיבים כי זיקתה לאתיופיה חזקה מזו לישראל מוטעית. במסגרת זו ציין בית משפט קמא כי ספק בעיניו אם ניתן להתחשב בשנים בהן שהתה המערערת שלא כדין בישראל לביסוס טענתה כי מרכז חייה מצוי בישראל, ומכל מקום קבע כי המערערת לא הצביעה על זיקות ממשיות לארץ, מעבר לשהותה בה. משכך, ולאור העובדה כי קרובי משפחתה, ובכללם שני ילדיה הקטינים, מתגוררים באתיופיה, שם גדלה וחיה - מסקנת הועדה מקובלת.

טענות המערערת

5.             המערערת חוזרת על ההשגות שהעלתה בעתירתה כנגד סעיף ד(2)(4) לנוהל, שקובע כי אחד התנאים לבחינת הוועדה ההומניטארית הוא קיומה של זיקה ממשית וחזקה לישראל העולה על הזיקה למדינה הזרה. לטענת המערערת עצם קיומו של תנאי הזיקה נוגד את תכלית הנוהל - הגנה על נשים מוכות ועידודן לעזוב מערכות יחסים אלימות - המהווה לא רק הגנה על זכות האשה, אלא אינטרס ציבורי שראוי שיגבר על כל רציונאל אחר. המערערת מדגישה כי אין לראות בנוהל בבחינת מעשה לפנים משורת הדין כלפי קורבנות אלימות, אלא בבחינת הדין. על כך מוסיפה המערערת וטוענת כי הדרישה לזיקה חזקה יותר לארץ מאשר לארץ המוצא, החורגת ממבחן מרכז החיים הנבחן לרוב בבקשות מעמד - אינה ראויה, שכן כל אשה בגירה שבילתה את מרבית חייה במדינת מוצאה לא תעמוד בה.

           באשר לקביעת בית משפט קמא כי הנוהל ובכללו תנאי הזיקה, מבטא איזון ראוי - טוענת המערערת כי משלב פקיעת הקשר בשל אלימות, מפסיק השיקול בדבר התא המשפחתי וזכותו של בן הזוג הישראלי לחיות עם בן זוגו הזר להיות רלוונטי. בהקשר זה טוענת המערערת כי פסק-דינו של בית משפט קמא משקף תפיסה לפיה בן הזוג הזר הוא רק מושא לזכויותיו של בן הזוג הישראלי, ולא תכלית בפני עצמה ומשכך מותר "לכבול אותו אל בן הזוג המכה". עמדה זו, מציינת המערערת, נשללה בפסיקה בהקשרים אחרים ובהתאם לכך הוגבל שיקול הדעת של המשיבים.

6.             על כך מוסיפה המערערת וטוענת כי אף לפי מבחן הזיקה, לא די בכך שילדיה ורכושה נמצאים באתיופיה כדי לקבוע שזיקתה לארץ פחותה מזיקתה לארץ מוצאה, שכן היא שוהה מאז שנת 2002 בארץ ואף בתמיכה השיקומית שקיבלה במרכז הסיוע, גם לאחר עזיבתה את מקלט הנשים המוכות - יש כדי להצביע על זיקתה לארץ. בהקשר זה מפנה המערערת לנוהל מספר 5.2.0017 בדבר הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים (להלן גם: הנוהל הכללי) המתייחס בין היתר לבקשות מעמד של אזרחים זרים שהתאלמנו מבני זוגם הישראליים ומציינת את הערות בית המשפט בהחלטתו בבג"ץ 4711/02 הלל נ שר הפנים (לא פורסם, 2.8.09. להלן: ענין הלל), בטרם ניתן פסק-הדין, לפיה שאלת מגורי קרובי משפחה מדרגה ראשונה בחו"ל, אינה מלמדת בהכרח על זיקה גדולה יותר למדינת המוצא.

טענות המשיבים

7.             המשיבים חוזרים על עמדתם כי ההחלטה בדבר הרחקתה של המערערת הינה החלטה מבוססת, המצויה במתחם הסבירות בו לא יתערב בית המשפט. נקודת המוצא לדיון, לעמדת המשיבים, היא כי אין למערערת שהינה אזרחית זרה, זכות קנויה לשהות בישראל, אלא שאלה זו נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים במסגרת הליך איחוד המשפחות, שתכליתו הגנה על התא המשפחתי. הכלל בהליך זה הוא שכאשר פוקע הקשר בין בני הזוג -אין עילה להישארות בן הזוג הזר בארץ. יחד עם זאת, נקבעו חריגים מטעמים הומניטאריים לכלל זה במצבי גירושין ומוות של בן הזוג הישראלי, עליהם נוסף מצב בו פקע הקשר בשל אלימות בן הזוג המוסדר בנוהל נפרד, הקובע לפנים משורת הדין תנאים מקלים יותר מהנוהל הכללי.

           לאור נקודת מוצא זו, טוענים המשיבים כי טענות המערערת בדבר העדר הרלוונטיות של זיקת בן הזוג הזר לארץ הן מרחיקות לכת, שכן היותו של מבקש המעמד קורבן לאלימות, אינה מצדיקה כשלעצמה מתן מעמד בישראל. בהקשר זה מציינים המשיבים כי אף בענין הלל, שעסק כאמור במבקשי מעמד שבני זוגם הישראלים נפטרו, אושר ההסדר שקבעו המשיבים ובכללו גם תנאי דומה המתייחס לזיקת בן הזוג הזר לארץ, ביחס לזיקתו למדינת אזרחותו.

8.             המשיבים מציינים כי בהתאם לנקודת המוצא בדבר ההצדקות למתן מעמד, נקבעו בנוהל קריטריונים אליהם יש להתייחס בבדיקה פרטנית של מבקש המעמד, ובכללם, נסיבות המקרה וזיקותיו של המבקש לישראל וארץ מוצאו. במקרה דנן העלתה הבדיקה הפרטנית כי זיקתה של המערערת לאתיופיה, הנלמדת בין היתר ממגוריהם של ילדיה הקטינים שם, אותם ביקרה לפחות פעם אחת - גוברת על זיקתה לישראל, אותה לא הצליחה לבסס. בהקשר זה מציינים המשיבים כי המערערת נכנסה לישראל באשרת תייר והמשיכה לשהות בה לסירוגין באופן בלתי חוקי, וטוענים כי אין בתקופות בהן שהתה המערערת שלא כחוק  כדי לבסס זיקה לארץ.