העליון אישר הסגרתו של אב חורג לצרפת בה הורשע באינוס בתו הקטינה

השופט ס' ג'ובראן:

           בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' כהן) הכריז על המערער כבר-הסגרה לצרפת. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית משפט זה, הוא הערעור שבפנינו.

רקע עובדתי ודיוני

1.        ביום 27.11.2009 הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרתה ביקש להכריז על המערער כבר הסגרה בהתאם לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה). העתירה הוגשה בעקבות בקשה שהגישה ממשלת צרפת למדינת ישראל להסגיר לידיה את המערער בגין עבירות פליליות בהן הוא מואשם בצרפת וזאת בהתאם לאמנה האירופית בדבר הסגרה (כתבי אמנה 647, כרך 17, 87; להלן: האמנה).

2.        בעתירה נטען כי המערער הורשע בצרפת, בהיעדרו, בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות של קטינה מתחת לגיל 15 וכן בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות של קטינה מתחת לגיל 15 תוך ניצול יחסי מרות והשגחה. כפי שעולה מהעתירה, המערער נהג לבצע מעשים מגונים בבתו החורגת (להלן: המתלוננת) החל מקיץ 2003, כאשר היתה המתלוננת בת כ-12 שנים, ועד לחודש יולי 2005.

3.        לבקשת ההסגרה צורפו הראיות הבאות: הודעתה של המתלוננת במשטרת מרסיי מיום 25.7.2005; הודעתה של אמה של המתלוננת במשטרה מאותו היום; הודעתה של בת דודתה של המתלוננת, מ.ס., אשר לה סיפרה המתלוננת לראשונה על מעשיו של המערער; העתק של מכתב שכתבה המתלוננת ביחד עם מ.ס. בו נכתב, בין היתר, כי המערער ביצע בה מעשים מגונים ומין אוראלי; דו"ח הבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה למתלוננת; עימות שנערך בין המערער לבין המתלוננת ביום 27.7.2005; הוראת השופט החוקר, מר פטריק אנדרה, להעמיד את המערער לדין מיום 10.11.2006; וכן שתי חקירותיו של המערער במשטרה (מיום 26.7.2005).

4.        ביום 28.3.2010 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' כהן) את העתירה וקבע כי מתקיימים בענייננו כל התנאים הקבועים בחוק ההסגרה. בית המשפט דחה את שלוש הטענות המרכזיות שהעלה המערער, כפי שיפורט להלן.

5.        ראשית, דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה ההודעה שגבתה משטרת צרפת מהמתלוננת אינה קבילה לפי המשפט הישראלי כיוון שלא נגבתה בפני חוקר ילדים ולכן לא ניתן להסתמך עליה כבסיס ראייתי לקבלת בקשת ההסגרה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי פסילת הראיה עלולה להפוך את מוסד ההסגרה לכלי ריק. עוד קבע בית המשפט כי סעיף 12(2) לחוק ההסגרה, ביחד עם סעיף 12(א) לאמנה, מאפשרים את קבלת חקירתה של המתלוננת כראיה קבילה כיוון שהיא נגבתה בדרך הקבועה בצרפת לחקירת קטינים. בנוסף, קבע בית המשפט כי גם בלעדי הודעתה של המתלוננת במשטרה ישנה תשתית ראייתית המספקת את הדרישה הקבועה בסעיף 9(א) לחוק ההסגרה.

6.        שנית, דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה אין הדדיות ביחסי ההסגרה בין ישראל לבין צרפת כיוון שצרפת אינה מסגירה את אזרחיה למדינות זרות. בית המשפט קבע כי תנאי ההדדיות מתקיים אף במקרים בהם המדינה המבקשת שופטת את אזרחיה בגין מעשיהם במדינות זרות וזאת לפי העיקרון של "או הסגרה או שפיטה". בהקשר זה דחה בית המשפט גם את טענת המערער לפיה הסגרתו אינה מידתית כיוון שלא יחזור לישראל לריצוי עונשו וקבע כי ההסגרה מידתית, בין היתר, כיוון שצרפת היא המקום המתאים  והראוי לקיומו של המשפט.

7.        לבסוף, דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה הסגרתו תפגע בתקנת הציבור. בית המשפט קבע כי טענתו של המערער לפיה הסגרתו מקימה חשש ממשי לפגיעה פיסית בו אינה מבוססת דיה.

טענות הצדדים

8.        המערער חוזר על שלוש הטענות המרכזיות אותן העלה בפני בית המשפט המחוזי. ראשית, טוען המערער כי התשתית הראייתית בתיק מבוססת על ראיה מרכזית אחת שהיא הודעת המתלוננת במשטרה. לטענתו, ראיה זו אינה קבילה במשפט הישראלי כיוון שלא נגבתה על ידי חוקר ילדים ולכן לא ניתן לבסס עליה את ההחלטה להעמידו לדין בישראל, כפי שדורש סעיף 9 לחוק ההסגרה. עוד טוען המערער כי אם מוציאים את הראיות הפסולות שאינן קבילות מתוך חומר הראיות לא ניתן לקבוע כי קיימת תשתית ראייתית המספיקה על מנת להסגירו.

           שנית, טוען המערער כי לא מתקיים במקרה זה עיקרון ההדדיות כיוון שצרפת אינה מסגירה את אזרחיה למדינות זרות. עוד טוען המערער בהקשר זה, בין היתר, כי הסגרתו אינה מידתית בנסיבות אלה של חוסר הדדיות כיוון שלפי חוק ההסגרה הוא אינו רשאי לשוב לרצות את עונשו בישראל היות ובעת ביצוע העבירה לא היה אזרח ישראלי. המערער מוסיף וטוען כי דיני העונשין בישראל מאפשרים לשפוט אותו בארץ גם על עבירות שביצע בצרפת ולכן ניתן לשפוט אותו כאן במקום להסגירו לצרפת.

           לבסוף, חוזר וטוען המערער כי הסגרתו לצרפת תפגע בתקנת הציבור וזאת כיוון שבמהלך שהותו בבית הכלא בצרפת הוא סבל מהשפלות ועלבונות על רקע יהדותו. המערער מוסיף וטוען כי תנאי הכליאה בצרפת גרועים ביותר באופן אשר יש בו כדי לסכן את חייו.

9.        מנגד, סומך המשיב את ידיו בעיקרי הטיעון שהגיש על החלטתו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיה. לטענתו, קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה מקיימות את הדרישה הקבועה בסעיף 9 לחוק ההסגרה, היא קביעה מבוססת אשר מתיישבת עם פסיקתו של בית משפט זה. עוד טוען המשיב כי קבלת עמדתו של המערער עלולה לרוקן מתוכן את חוק ההסגרה כיוון שלכל מדינה כללי ראיות משלה וסירוב לקבל ראיות ממדינות אחרות יפגע בהתחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל ויהפכה למדינת מקלט. כן טוען המשיב כי חקירתה של המתלוננת נערכה בהתאם לכללים המקובלים בצרפת ועל ידי שוטר מאגף מיוחד המיועד לחקירות קטינים. לעניין טענת המערער לפיה לא מתקיים במקרה זה עיקרון ההדדיות טוען המשיב, כי די בכך שצרפת מעמידה את אזרחיה לדין במקום להסגירם, בכדי לקיים את דרישת ההדדיות, כפי שנקבע בפסיקה. לבסוף, טוען המשיב כי טענותיו של המערער ביחס לאנטישמיות בצרפת אינן מבוססות ואינן מצדיקות הימנעות מהסגרתו מטעמים הקשורים לעיקרון תקנת הציבור.

דיון והכרעה

10.      שלוש סוגיות מרכזיות דורשות הכרעה במקרה שבפנינו. הראשונה עניינה בשאלת קבילות הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה ודיותן; השנייה, האם הסגרתו של המערער לצרפת מידתית ומקיימת את דרישת ההדדיות; והשלישית, האם יש בהסגרתו של המערער לצרפת בכדי לפגוע בעקרון תקנת הציבור. אקדים ואמר כי בכל שלוש הסוגיות הללו מקובלות עלי המסקנות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי ולא מצאתי כי טענותיו של המערער מגלות עילה המצדיקה את התערבותנו בהחלטתו.

דיות הראיות

11.      סעיף 1 לחוק ההסגרה קובע כי "לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה". אין חולק כי בענייננו מתקיימים התנאים המקדמיים להסגרה המנויים בסעיף 2 לחוק. אלא, שבסעיף 9 לחוק ההסגרה קבוע תנאי נוסף להסגרתו של אדם והוא כי יש להוכיח את קיומו של בסיס ראייתי אשר על פיו ניתן היה להעמידו לדין בישראל בגין אותה עבירה: