העירייה תפצה אדם שהיא הפקיעה לו קרקע

בפסק בורר שניתן ביום 14.8.11 חוייבו המבקשות לשלם למשיב פיצוי בסך 100,000$ בגין הקרקע שהוחזקה ע"י המשיב ושהופקעה על ידן, כמו גם סך נוסף של 75,000 ש"ח כפיצוי בגין עוגמת נפש. המבקשות עותרות לבטל פסק זה, ולחילופין, לתקנו.

רקע עובדתי

המשיב החזיק מזה עשרות בשנים קרקע המשתרעת על שטח של כ-11 דונם בתחומי העיר אור- יהודה בה עשה שימוש כמשתלה לגידול עצי דקלים וצ'יקסים. משהעיר אור יהודה התפתחה וגדלה והבתים בפאתי הישוב נשקו למשתלה, ביקשו המבקשות לרכוש מהמשיב את הקרקע אולם הלה סירב. המבקשות לא נרתעו מסירובו, ופתחו בהליכים להפקעתה. ביום 22.2.05 פשטו נציגי המבקשות על הקרקע, ובאמצעות דחפורים החלו בהריסת חלקים מהמשתלה, שהופסקה רק לאחר צו מניעה שהוצא ע"י בית משפט זה.

במסגרת עתירה מנהלית שהגיש המשיב נגד המבקשת 1 נחתם ביום 10.3.05 הסכם פשרה במסגרתו התחייבה המבקשת 1 לשקם את מערכת ההשקייה והתשתיות שבמשתלה ולהחזיר את המצב לקדמותו. כן סוכם שהמשיב יפוצה בגין הצמחייה, המחוברים, הנטועים וכיוצ"ב שנהרסו כתוצאה מפעולות המבקשות. הפקעת אותו חלק מהמקרקעין ששטחו התבטא בכ- 40% הפכה לעובדה מוגמרת.

עוד סוכם באותו הסדר כי " יפנו הצדדים לבורר שיוסכם עליהם (משפטן) לצורך בירור כל התביעות הכספיות הנוספות שיש לסיקסיק על פי דין, כאשר כל צד שומר על כל טענותיו בנושא זה. הבורר יכריע על פי הדין המהותי וינמק את החלטתו...".

כבורר מונה עו"ד עזרא קסירר (להלן -   הבורר) אשר שמע את בעלי הדין  וכן את המומחים מטעמם ואף עיין בהררי המסמכים שהעטירו עליו בעלי הדין.

פסק הבורר

בפסק דין מפורט ומנומק  המחזיק 12 עמודים, סקר הבורר את הרקע לסכסוך, את מאמצי המבקשות לרכוש מהמשיב בהסכמה את מקרקעיו, את טענות הצדדים ואת השאלות שעמדו להכרעה. הגם שהבורר קבע כי תפיסת החזקה במקרקעין ע"י המבקשות נעשתה כדין וכי השטח שנתפס היה מופחת מ-40% מהשטח הכולל, פסק הבורר כי המשיב לא איבד את זכותו לפיצוי, וזאת מכוח כללי המשפט המנהלי המחייב לנהוג בשוויון בין כלל המחזיקים שאדמותיהם הועברו לרשות, מכוח כללי הצדק ומכוח הנכונות לפצות את המשיב שהובעה ע"י נציגי המבקשות שלא טענו כי המשיב איבד זכות זו בשל אי הגעה להסכם עמו. נכונות זו הוסקה מעדותו של ראש העיר דאז, עו"ד בוכובזה.

לאחר שקבע את זכותו העקרונית של המשיב לפיצוי, נתפנה הבורר לדון בסוגיית גובה הפיצוי. משדעתו של הבורר לא נחה מחוות הדעת שהוגשו לו ע"י הצדדים, הוא מצא לנכון לעשות שימוש, כגורם משווה, בפיצוי ששולם לבעלים של מקרקעין סמוכים. הבורר סבר כי הפיצוי שהשתלם למשפחת גירון עמד על 28,000 דולר לדונם, ומשמצא לנכון להפחית במידת מה את הפיצוי למשיב בגין סירובו להגיע להסדר, העמיד את הפיצוי שפסק לו על 24,000 דולר לדונם, והגיע לסכום סופי של 100,000 דולר. סכום זה תורגם לשקלים לפי שער 4.9 והתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 4.5.98. כן פסק הבורר למשיב פיצוי נוסף "בגין עוגמת נפש או פיצוי כללי" בסך 75,000 ש"ח שישא ריבית והפרשי הצמדה מיום 22.2.05.

המבקשות אינן משלימות עם תוצאות הבוררות ומכאן בקשת הביטול שלפני.

העתירה לביטול הפסק

בבקשתן המקורית עתרו המבקשות לבטל את פסק הבורר ולחלופין לתקנו. המבקשות סומכות בקשתן על סעיף 24(7) לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 (להלן - החוק) משהותנה שהבורר יפסוק עפ"י דין ולא עשה כן, וכן על סעיף 24(3) לחוק, משהבורר חרג מהסמכויות שהוקנו לו.

טענות המבקשות מתמקדות בטעויות חשבונאיות שנעשו ע"י הבורר, הן באשר לסכום הפיצוי ששולם בפועל למשפחת גירון (הבורר סבר כי מדובר ב- 28,000 דולר לדונם, בעוד שהפיצוי ששולם לגירון התבסס על תחשיב של 21,818 דולר לדונם) הן באשר לתוצאת החישוב (74,229 דולר ולא 100,000 דולר) הן באשר לשער הדולר (4.36 ולא 4.9) והן באשר למועד תחילת מירוץ הפרשי ההצמדה (שהועמד ע"י הבורר כיום  4.5.98 במקום 22.2.05).

לאחר הגשת הבקשה לביטול פסק הבורר, הוגשה ע"י המבקשות בקשה נוספת, בה תקפו גם את החלטת הבורר מיום 23.11.11, לפיה נדחתה הבקשה לתיקון הפסק שהוגשה על ידן. המבקשות טוענות כי הבורר לא הוסמך כלל לדון בשאלת הפיצוי המגיע למשיב, כי נעשו טעויות חשבונאיות גסות העולות על פני הפסק אשר ביהמ"ש מוסמך לתקנן, כי הבורר פגע בזכויותיהן משלא אפשר להם להתייחס לשיטת הפיצוי שנקבעה על ידו  על דרך השוואה לפיצוי שניתן למשפחת גירון, וכי הבורר פסק שלא עפ"י דין ואף לא נימק את הפסק.

דיון והכרעה

1. אינני מקבלת את טענת העדר הסמכות.

ברישא להסדר הפשרה מיום 10.3.05 שהוגש לכבוד השופט פוגלמן (בשבתו כשופט בית משפט מינהלי בבית משפט זה) הסכימו בעלי הדין כי " והואיל והצדדים מעוניינים לחתום על הסכם פשרה... בדבר הפיצויים שתשלם הרשות למר סיקסיק", ובסעיף 4 שבו נאמר " ... יפנו הצדדים לבורר שיוסכם עליהם (משפטן) לצורך בירור כל התביעות הכספיות הנוספות שיש  לסיקסיק על פי דין...".

בכתב התביעה שהגיש המשיב לבורר נתבע על ידו הן פיצוי בגין המקרקעין, הן פיצוי עבור הנזקים הממשיים למשתלה עקב פעולות הדחפורים, והן פיצוי בגין עוגמת נפש.

בכתב הגנתן שללו המשיבות את סמכותו של הבורר לדון בסוגיית הנזקים הממשיים שנגרמו למשתלה, על דרך הריסת התשתית והצמחים, משהסמכות להכריע בסוגיה זו הופקדה, כאמור בהסכם הפשרה, בידי השמאי המכריע. המשיבות לא שללו את סמכותו של הבורר לדון בפיצוי עבור הקרקע, הגם שטענו שלא מגיע למשיב כל פיצוי.

טענה בדבר פיצוי בשיעור אפס, אין בינה לבין טענת חוסר הסמכות ולא כלום.

אין חולק כי הפיצוי בגין הנזק לתשתית ולצמחיה אמור היה להיות מוכרע ע"י שמאי מוסכם, וכל שנותר הוא לדון בפיצוי למשיב בגין תפיסת הקרקע. אם סברו המבקשות כי הבורר אינו מוסמך לדון בפיצוי עבור הקרקע, לשם מה פנו כלל  לבוררות?

 2. סמכותו של ביהמ"ש לתקן טעות חישוב שנפלה בפסק הבורר.

המבקשות סומכות עתירתן לתיקון טעויות שנפלו, לשיטתן, בפסק הבורר על סעיף 22(ד) לחוק הקובע כי " ליקויים כאמור בסעיף קטן (א)(1) או (2) רשאי ביהמ"ש לתקנם תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, אף אם לא היתה פנייה לבורר או שהיתה פנייה והבורר לא החליט בה" .