העותר אינו זכאי להפרשי ריבית והצמדה בהסדר איזון משאבים

א.        ביום י"ד סיון תשס"ה (21.6.05) החליט בית הדין הרבני הגדול כי סכום שחויבה משיבה 2 (להלן המשיבה) לשלם בפסק דין מיום ג' ניסן תשס"ה (12.4.05) לא ישא ריבית והצמדה. כלפי החלטה זו הוגשה (ביום 21.7.05) העתירה שבפנינו.

רקע

ב.        העותר והמשיבה נישאו בשנת 1987. בשנת 1997 הגישה המשיבה תביעת גירושין, ומאז מתדיינים הצדדים, למרבה הצער, בסוגיית הרכוש. ביום 20.2.00 הכריע בית הדין הרבני האזורי בזכויות הצדדים לפי דין תורה. כלפי פסק דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית הדין הרבני הגדול, בו נטען כי לפי סעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 צריך היה בית הדין להחיל את הוראות חוק יחסי ממון. ביום 29.9.03 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור, ברוב דעות. דעת הרוב (הדיינים הרבנים בר שלום ושרמן) נקטה כי די בהסכמת הצדדים להעביר את עניינם מבית המשפט לענייני משפחה לבית הדין הרבני כדי להחיל דין תורה - ולפיכך שלא נפל פגם בהכרעת בית הדין האזורי.

ג.        דעת המיעוט (הדיין הרב דיכובסקי) נקטה, כי בהעדר הסכמה מפורשת צריך היה בית הדין לדון לפי הוראות חוק יחסי ממון. חוות דעתו של הדיין הרב דיכובסקי כללה גם מתוה חלוקה לפי הוראות חוק יחסי ממון (בין היתר בהתחשב באמור בבג"צ 3995/00 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד נו(6) 883; בבג"צ 1135/02 וזגיאל נ' בית הדין הרבני, פ"ד נו(6) 14), והוצע פירוט מנומק. הדיין הרב דיכובסקי ציין "אסכם את הדברים במפורט, לאחר שאקבל את עמדת כבוד עמיתי שליט"א", אך כיון שנותר במיעוט - לא ניתן סיכום כאמור.

העתירה הקודמת (בג"צ 9734/03)

ד.        כלפי פסק דין זה הגישה המשיבה (ביום 30.10.03) עתירה, בה נטען כי שגו בתי הדין בכך שלא החילו את הוראות חוק יחסי ממון (בג"צ 9734/03 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול, פ"ד נט(2) 295). ביום 21.10.04 התקבלה העתירה (השופטים פרוקצ'יה, נאור ורובינשטיין). נקבע כי החלת דין תורה מצריכה הסכמה ספציפית ומפורשת - והסכמה כאמור לא ניתנה במקרה שלפנינו (עמ' 303-301). עוד נאמר:

"סברנו תחילה כי נכון יהא לאמץ את החלטתו של הדיין הרב דיכובסקי... כי באופן כללי נעשתה בה חלוקה הנראית לנו נכונה לגופה בין התקופה שקדמה לבגידה ולפירוק הזוגיות שבין הצדדים, לבין התקופה שלאחריה. חלוקת הרכוש בהתאם לכך תואמת גם את תכליתו ורוחו של חוק יחסי ממון...

ואולם, הרב דיכובסקי עצמו, אף שחיווה דעה באותה החלטה באורח מפורט למדי, לא סיכם שם סופית את דעתו וציין בחתימת חוות הדעת "אסכם את הדברים במפורט, לאחר שאקבל את עמדת כבוד עמיתי שליט"א". משגברה יד הרוב, לא הושלמה המלאכה. גם בדיון לפנינו עלו שאלות... שהיו טעונות הבהרה. בנסיבות, נראה לנו כי נכון יהא להחזיר את הדיון, על יסוד האמור לעיל, לבית הדין הגדול..." (עמ' 304).

השופטת נאור הוסיפה: "בא כוח העותרת הסכים בדיון שלפנינו, לפעול כאמור בפסק דינו של כב' הדיין הרב דיכובסקי. חברי הראה, ובצדק, כי פסק דין זה לא הושלם, בחלקו האופרטיבי... ייטיבו לדעתי הצדדים לעשות אם יסיימו את המחלוקת ברוח פסק דינו של הרב דיכובסקי... בכוחות עצמם" (עמ' 305).

פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול

ה.        ביום 29.3.05 שבו הצדדים וטענו בפני בית הדין הרבני הגדול - הן בשאלה האם יש לנהל הוכחות מחדש, והן לפרטי ההסדר שהותווה על ידי הדיין הרב דיכובסקי. ביום 12.4.05 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (בהרכב הראשון לציון הרב עמאר, והדיינים הרבנים דיכובסקי ובר שלום) - ובו ניתן "תוקף אופרטיבי מלא" להסדר שנקבע בחוות דעתו של הדיין הרב דיכובסקי. בהמשך הגיש העותר "בקשה להשלמת פסק דין ברכיב כספי" בה התבקש בית המשפט להבהיר כי סך 60,000 ש"ח שחויבה המשיבה להשיב לעותר ישא ריבית והצמדה החל מחודש אוקטובר 1996. יאמר כבר כאן כי מקור הסכום בקביעת בית הדין, לפיה:

"הכספים שהופקדו בחשבון אם האשה שייכים לשני הצדדים, ומשום כך לא ניתן לחייב את האשה אלא במחציתם"

לשיטת העותר הופקדו בחשבון הנזכר 120,000 ש"ח בחודש אוקטובר 1996, ולפיכך - כך לשיטתו:

" XXX [המשיבה - א"ר] מחוייבת לשלם ל XXX [העותר - א"ר] סך של 60,000 ש"ח (מחצית מ-120,000 ש"ח שהופקדו) בצירוף הפרשים כדין ממועד הפקדתם בח-ן האם, חודש 10/96, ועד התשלום המלא בפועל".

עוד יאמר כי לשיטת העותר - נכון ליום 11.7.07 -  "נצברו על הקרן... הפרשי הצמדה: 22,044 ש"ח, הפרשי ריבית: 39,640 ש"ח". קרי נטען כי יש להוסיף על סכום הקרן (60,000 ש"ח)  61,684 ש"ח.

ו.        ביום 21.6.05 דחה בית הדין הרבני הגדול את הבקשה, בקובעו "החיובים שהוטלו על האשה אינם כוללים הפרשים והצמדה". נאמר עוד, כי "בג"צ לא חייב אותנו לפסוק ע"פ החוק האזרחי בנקודה זו". כלפי החלטה זו הוגשה העתירה הנוכחית.

טענות הצדדים