העדר נימוקים בהחלטת ועד ערר- פגם מהותי שמצדיק החזרת התיק אליה

הרקע לערעור וטענות הצדדים:

בפני ערעורו של מנהל הארנונה במועצה המקומית פרדס חנה - כרכור על החלטתה של ועדת הערר מיום 20.2.06 על קביעת ארנונה כללית שליד המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור, אשר קיבלה את עררו של המשיב והחליטה לפטור את העורר/המשיב כאן מארנונה בגין חלקים מבית מגוריו (להלן: "החלטת ועדת הערר").

ביום 29.8.04 פנה המשיב למועצה וטען כי נפלה טעות בחיוב הארנונה של הנכס שכן לטענתו בשנות העבר הוא חויב בטעות בארנונה בעבור שטחים שלשיטתו אינם ברי חיוב בארנונה מאחר שגובהם נמוך מ- 1.8 מ"ר. השגתו נדחתה לאור הוראות החוק וצו הארנונה שהתקינה המועצה המקומית לפיהם בשטח נכס המשמש למגורים יימדד כל השטח ולשאלת הגובה אין השלכה על שטחי הנכס לחיוב.

ביום 3.1.05 הגיש המשיב השגה כנגד חיובו בה חזר על טענותיו. השגתו של המשיב נדחתה על ידי העורר אשר ציין כי ערך סיור בנכס ונמצא כי בשטחים הנ"ל נעשה בפועל שימוש מלא של מגורים. כנגד החלטה זו הגיש המשיב ערר לועדת הערר על קביעת ארנונה כללית. ביום 11.12.05 קיימה ועדת הערר דיון בעררו של המשיב וקבעה כי יצא מודד מוסכם על שני הצדדים ולאחר מכן תקבל הועדה החלטה מלאה ותודיע לנוגעים בדבר. ביום 23.1.06 ערך המודד מדר שרון מדידה בנכס והעלה ממצאיו על גבי תשריט מדידה. ביום 20.2.06 נתנה הועדה החלטתה בערר לפיה יש לחייב את המשיב בארנונה לפי שטח כללי למיסוי של 216.03 מ"ר. כלומר, הועדה קבעה כי יש לנכות מהשטח הכללי למיסוי את השטחים שגובהם נמוך מ- 1.8 מ"ר.

העורר טוען כי ועדת הערר לא נימקה את החלטתה וזאת בניגוד לתקנה 20 לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בוועדת ערר), תשל"ז - 1977. על כן, טוען העורר, יש לבטל את החלטתה של ועדת הערר.

עוד טוען העורר כי ההחלטה התקבלה תוך ניגוד עניינים מהותי שכן באת כוחו של המשיב אשר ייצגה אותו בתיק זה בעבר שימשה גם כיועצת משפטית של הועדה בדיון בעניינו ובמהלך הדיון בערר סירבה לעזוב את אולם הועדה למרות שהתבקשה לעשות כן על ידי ב"כ העורר ובפועל נטלה חלק פעיל בדיון. 

כן טוען העורר כי טעתה הועדה בפטרה את המשיב מתשלום ארנונה בעבור שטחים בביתו בהם הוא מתגורר ועושה שימוש (שטחים שגובה תקרתם נמוך מ- 1.8 מ"ר ושטח הגגונים המצויים בנכס בגינו פטרה הועדה את המשיב מ- 90% מהחיוב). לטענת העורר, החלטת ועדת הערר סותרת את הוראות צו הארנונה של המועצה, בו נקבעה שיטת מדידה בה נקבע במפורש כי בשטח הנכס ימדדו כל השטחים הבנויים, על פי מידות חוץ וכולל כל שטח מקורה הצמוד לבניין המגורים, להוציא שטחים מתחת לבניין שאינם סגורים על ידי קירות. העורר טוען כי בעת עריכת שומת ארנונה אין משמעות ואסור להביא בחשבון משתנים אשר לא נקבעו בחקיקה ובכלל זה את גובהו של השטח המחויב.

בנוסף, טוען העורר, כי שיטת המדידה שנקבעה בתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתוכניות ובהיתרים), התשנ"ב - 1992, עליה סומך המשיב את טענותיו, לא נועדה לשמש לחישוב השטח הנישום בארנונה, אשר הוא מחושב בהתאם להוראות החקיקה הראשית והוראות צווי הארנונה שמתקינות הרשויות המקומיות. העורר טוען כי תכליתם של חיקוקים אלה שונות ואין מקום לייבא מונחים ושיטות מדידה מחוק אחד אשר נועדו לקיים את תכליתו לחוק אחר שלו תכלית שונה לחלוטין. לטענת העורר, את מס הארנונה משיתה המועצה המקומית מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה שתכליתו צמצום שיקול הדעת הרחב שאותו הפעילו רשויות מקומיות בעבר וקביעת קריטריונים אחידים וברורים תוך שימוש במבחן ה"שימוש" בנכס כמבחן מרכזי.

לטענת העורר, שטחו הכולל של הנכס של המשיב הוא 251 מ"ר וכל תוספת השטחים בנכס נעשתה בלא היתר שכן בהיתר הבניה שניתן לנכס הותר לבנות 90 מ"ר בלבד.

לטענת המשיב, ההיתר המקורי לבניה של שטח הקרקע בו בנוי הנכס קבע כי השטח הבנוי יעמוד על סך של 90 מ"ר, אך בשנת 1985 הוא פנה למועצה בכדי לקבל הנחיות בדבר אישורים הדרושים לשם בניית עליית גג, מחסן ומרפסת אחורית ונאמר לו על ידי פקידי המועצה כי הוא אינו נדרש לקבל אישורים לבניה בשלב זה ובפרט שלאחר הבניה יפנה שנית למועצה בכדי שיעדכנו את שטח הנכס לצורך חיובו בארנונה. באותו מועד גם הובטח לו על ידי פקידי המועצה במפורש כי כל שטח אשר גובה תקרתו אינו עולה על 1.80 מ"ר לא יחויב בארנונה. בהסתמך על הנחיה זו בנה המשיב את עליית הגג באופן שחלקים רבים משטחה גובה תקרתם אינו עולה על גובה של 1.80 מ"ר.

המשיב טוען כי בשלהי שנת 1985, כאשר סיים את בניית השטחים הנוספים, הודיע למועצה על סיום בניית השטחים הנוספים ובסמוך לאחר מכן שלחה המועצה סוקר לנכס. בהתאם לממצאי הסוקר נקבע כי שטח הקומה הראשונה ושטח עליית הגג מסתכמים בסך של 145 מ"ר בלבד. ממצאי הסוקר תאמו את שהובטח למשיב בביקורו במועצה בדבר אי חיוב שטחים שגובה תקרתם אינו עולה על 1.80 מ"ר. בנוסף, נקבע כי יש לחייב את המשיב בגין שטח מבנה חדש שבנה המשמש כמחסן לפי שטח של 21 מ"ר וכן לחייבו בגין שטח המרפסת המקורה שבנה לפי שטח בסך של 16 מ"ר. לכן נקבע כי השטח הכולל לפיו יש לחייב את הנכס בארנונה מסתכם בסך של 182 מ"ר.

לטענת המשיב, חיוב שטח המחסן במשך כל השנים היה שגוי שכן בהתאם להוראה מופרשת בצו הארנונה יש לחייב מחסן בסך של 10% משטחו ולכן היה על המועצה לחייב את המשיב במשך כל השנים בגין השימוש במחסן אך ורק לפי שטח בסך של 2.1 מ"ר בלבד.

המשיב מוסיף כי במהלך שנת 2004, כאשר תכנן למכור את הנכס, הוסיף המשיב קירוי למרפסת הקדמית בביתו ופנה לערוך מספר בירורים במהלכם גילה כי חיובי הארנונה שהושתו עליו במשך השנים הושתו לפי שטח בסך כולל של 201 מ"ר בניגוד לסקר שבוצע בנכס בשנת 1986 ובהתעלם מטענת המשיב בדבר חיוב ביתר של שטח המחסן.

במהלך סקר נוסף שנערך בנכס גרע הסוקר, ויקטור גבאי, את שטח השיפועים שגובהם פחות מ- 1.80 מ"ר משטח עליית הגג, מבלי שנתבקש על ידי המשיב לעשות כן. סיכום תוצאות הסקר מעלה כי שטח הנכס מסתכם בסך של 209 מ"ר כאשר מתוך שטח זה שטח המרפסת הקדמית שנבנתה בשנת 2004 עומד על 43 מ"ר. כלומר, מכך עולה כי שטח הנכס קודם לקירוי המרפסת הקדמית אמור היה להיות מחויב לפי שטח כולל בסך של 163 מ"ר בלבד. בסקר זה נלקח בחישובי השטח לחיוב אך ורק שטח בסך של 10% משטח המחסן.

לאחר ביצוע סקר זה פנה המשיב למועצה אך נקבע על ידי המועצה כי השטח לחיוב יעמוד על סך של 233 מ"ר.

באשר לטענת העורר כי יש לבטל את החלטת ועדת הערר מחמת העדר נימוקים טוען המשיב כי מודד מטעם העורר ביקר בנכס בשני מועדים, ביצע את המדידה והעבירה לועדת הערר וזו סמכה את ידה על המדידה. ועדת הערר אימצה את מדידת העורר עצמו ולכן לא היה כל צורך בהנמקה של החלטת הועדה. המשיב טוען כי העובדה כי המודד מטעם העורר ביצע מבלי שהתבקש הפחתה לשטחים שגובהם מתחת ל- 1.80 מ"ר מעידה כי דווקא כך נהוג במועצה המקומית והעורר מפלה בעניין זה את המשיב לרעה. בנוסף, טוען המשיב, העדר הנמקה, אינו, כשלעצמו, פוסל החלטת ועדת הערר ואינו הופכה לאין ולאפס.

באשר לטענת העורר כי יש לבטל את החלטת ועדת הערר בשל ניגוד עניינים/פגיעה בכללי הצדק הטבעי טוען המשיב כי ביום 27.9.04 שוגרה מטעם עו"ד הלוי פניה אחת לעורר בשם המשיב, עת לא כיהנה הגב' לוי כיועצת משפטית של ועדת הערר. מאוחר יותר הפכה עו"ד הלוי ליועצת המשפטית של ועדת הערר ועניין זה היה ידוע לעורר טרם מועד הישיבה, אך הוא לא ביקש מראש לפסול את עו"ד הלוי מלשבת בדיון. ביום הדיון לא ביקש העורר כי עו"ד הלוי תצא מאולם הועדה והודיע כי עו"ד הלוי לא תשתתף בדיון מאחר והיא יצגה את המשיב בעבר והיא לא תהיה מעורבת בתיק זה. המשיב טוען כי פרוטוקול הדיון מעיד כי עו"ד הלוי לא נטלה חלק כלשהו בדיון ולא פצתה פה במהלכו. לטענת המשיב, העורר בעצמו הסכים להתנהלות העניינים כפי שהתנהלו בפועל ולקיום הדיון כאשר עו"ד הלוי יושבת בחדר ולכן עליו הנטל להוכיח כי בניגוד לפרוטוקול נטלה עו"ד הלוי חלק פעיל בדיון ועדת הערר.

באשר לחיוב שטח עליית הגג טוען המשיב כי פקידי המועצה, אשר הדריכו אותו כי כל שטח מתחת לגובה של 1.80 מ"ר לא יחויב בארנונה, התבססו על שיטת המדידה הנהוגה על ידי המועצה ועל התקנות השונות שהוצאו מכוח חוק התכנון והבניה. המשיב מציין כי גם תוצאות הסקרים שנעשו בנכס מעידות כי המועצה אינה נוהגת לחייב שטחים אלו בארנונה. כך גם התנהל המודד מטעם העורר, מר מדר שרון, אשר הוזמן על ידי העורר לבצע מדידה, עליה כעת עורר העורר. בנוסף, טוען המשיב, כי אין רשות מקומית רשאית לקבוע קריטריונים חדשים לחישוב הארנונה לגבי נכס קיים באופן שיביאו לכך שסכום הארנונה יגדל מעבר להעלאה שהותרה בחוק ההסדרים.

עוד טוען המשיב כי לא בדין טענתו של העורר כי יש לחייב את המשיב בארנונה בגין שטח הגגונים שכן אין בדין או בצו הארנונה ביסוס לחיוב אזרח בשטח הגגונים.