העברת נטל הראיה לבעל דירה אשר סירב לאפשר בדיקה של סיבת השריפה בדירה

1.         מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו עקב שריפה בבית מגורים שבבעלות התובע, ואשר הושכר לנתבעת (להלן גם: "באומן").

חלק מהבית הושכר על ידי הנתבעת, בשכירות משנה, לדיירת נוספת וכנגדה הוגשה התובענה לצד שלישי (להלן: "וייט").

2.         אין מחלוקת על כך שביום 22/8/03, בשעות אחה"צ, פרצה שריפה בבית וכי מוקד השריפה היה בחלק הבית שהושכר בשכירות משנה לוייט.

3.         התובע טוען כי באותה שריפה נגרמו לבית נזקים שונים שאותם הוא תובע בכתב התביעה שהוגש על ידו.

התובע אינו מציג גירסה משלו באשר לאופן התלקחות האש, והוא טוען כי הנטל מוטל על הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה, וזאת מכח הוראות ס' 39 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). בעניין זה טוען התובע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות כי לא היתה מצידה התרשלות שתחוב עליה, ולפיכך יש לחייב אותה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לבית עקב השריפה.

4.         הנתבעת מצידה מכחישה כל מעשה או מחדל רשלני מצידה, וטוענת, כי מקור השריפה בכשל במערכת החשמל שהיתה מותקנת בבית ואשר התקנתה נעשתה בניגוד לחוק ו/או לנוהלי חברת החשמל. בעניין זה סומכת הנתבעת על חוות דעתו של המומחה, מר מרקוביץ, שהוגשה מטעמה.

בנוסף, טוענת הנתבעת, כי ככל שיוברר כי מקור השריפה אינו במערכת החשמל, הרי שהאחריות לפרוץ השריפה מוטלת על צד ג', וייט, בין היתר משום שבעת פרוץ השריפה כלל לא היתה הנתבעת בבית ולמעשה לא היתה בו כבר מספר ימים קודם לכן.

5.         הגב' וייט מצידה הצטרפה לטענות הנתבעת באשר למקור השריפה, ובמקביל טענה, כי גם היא לא היתה בבית בעת השריפה וכי יש לראות את הנתבעת אחראית כלפיה בשל העובדה שהנתבעת לא עדכנה אותה לגבי הכשלים שבמערכת החשמל ו/או האיסורים שכלל התובע בהסכם השכירות, ובכללם, האיסור להבעיר אש במושכר.

6.         סעיף 39 לפקודת הנזיקין קובע:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבערת האש, או שהוא תופס המקרקעין או בעל המטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה".

7.         מכוחה של החזקה המפורטת בסעיף זה מועבר לנתבע נטל השכנוע ונטל הראיה. במילים אחרות, במקום בו לא נתגלתה סיבת השריפה, יוצא הנתבע וידו על התחתונה, שכן עליו הנטל להוכיח כי פרוץ השריפה לא אירע עקב התרשלותו ( ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מ"ז (5), 333).

8.         בתשובה לשאלה מהו הנטל המוטל על נתבע לפי ס' 39 לפקודת הנזיקין, וכיצד יוכל נתבע להוכיח את אי התרשלותו, נקבע:

"כיצד יכול הנתבע לצאת ידי החובה המוטלת עליו... אם התבררו העובדות בנוגע להבערת האש והתפשוטתה, מוטלת על הנתבע החובה לשכנע את ביהמ"ש שעובדות אלו אינן מגלות רשלנות שלו או של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. אך מה יעשה הנתבע, כאשר סיבת האש לא התבררה? במקרה זה יוכל להינצל מאחריות רק אם יש בידו להראות, כי נקט אמצעי זהירות כאלה, עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו או רשלנותם של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. זוהי חובת הוכחה כבדה, מפני שהנתבע אינו יכול לכוון את מערכת הוכחותיו לעובדות ידועות. במילים אחרות עליו להראות שאמצעי הזהירות אותם נקט דיים לשלול רשלנות, תהיה סיבת האש אשר תהיה מבין כל הסיבות האפשריות הבאות בחשבון במידת הסבירות. ברור גם שחובת הוכחה זו תכביד על הנתבע, ככל שהנסיבות האובייקטיביות אשר הוכחו, מצביעות על אפשרויות רבות יותר של התלקחות שריפות במקום"

( ע"א 595/88 הנ"ל, וכן ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט, פ"ד ט"ו 388, 393).

9.         במקרה שבפניי אכן לא נתבררה באופן חד משמעי הסיבה לפרוץ השריפה, ואולם, הטעם לכך הוא סירובו של התובע לאפשר בדיקה של שירותי הכבאות באשר לסיבת השריפה.

10.        במהלך הבאת הראיות נשאל התובע מדוע בדו"ח מכבי האש נכתב שהוא ביקש שלא לחקור את השריפה. התובע הודה כי בעת שהגיע לבית תוך כדי פעולות הכיבוי, נשאל על ידי הכבאים אם הוא מעוניין בחוקר מטעם רשות הכבאות, ואישר כי לא נתן תשובה לשירותי הכבאות, לא באותו מועד וגם לא בשלב מאוחר יותר, והתוצאה היתה שלא נעשתה מטעם שירותי הכבאות חקירה באשר לסיבת השריפה.

11.        לעניין זה חשיבות לא מעטה, שכן            בהתנהלות זו גרם התובע לנתבעת, שעליה הנטל, לנזק ראייתי, שכן כתוצאה מאי ביצוע החקירה על ידי שירותי הכבאות, נמנעה מהנתבעת האפשרות להוכיח את סיבת השריפה.

12.        לתובע לא היתה סיבה מניחה את הדעת לסירובו לאפשר לשירותי הכבאות לבצע חקירה באשר ל     סיבת השריפה, ובשל התנהלותו זו עליו לשאת בתוצאות באופן שתוטל עליו אחריות בגין הנזק הראייתי שגרם לנתבעת.

13.        לדוקטרינת הנזק הראייתי שתי נפקויות מרכזיות.