העברת מנהל עזבון מתפקידו בשל התנהלותו הלקויה

1.         א.         ביום 25.3.03 ניתן צו קיום צוואה וצו ירושה אחר עזבונו של המנוח ג.

(ק.) ד. ז"ל (להלן: "המנוח"). עו"ד נ.ש. התמנה כמנהל עזבון (להלן: "מנהל העזבון"). בחלק צו הירושה נקבע, כי במחצית העזבון תירש הגב' צ.ד. מרשתו של מנהל העזבון -  הבקשה למתן צו ירושה וקיום צוואה הוגשה על ידי מנהל העזבון כבא כוחה - ובמחצית האחרת " צאצאי הורי אב המנוח הבלתי ידועים". בין יתר תפקידיו הוטל על מנהל העזבון לפעול לאיתור "צאצאי הורי אב המנוח הבלתי ידועים" תוך קביעה, כי הוצאות הגילוי והחקירה לא יחולו על העזבון.

ב.         ביום 20.5.03 הגיש מנהל העזבון, בכובעו ככזה, בקשה לתיקון צו הירושה בה עתר לראות במרשתו, הגב' צ.ד. יורשת יחידה של העזבון - כל זאת לאחר שיגע ושקד אחר עקבות צאצאי הורי אב המנוח (בש"א 10130/03).

ג.          בקשה זו של מנהל העזבון  נדחתה על ידי מותב זה בהחלטה מיום 25.10.04 תוך שביהמ"ש מותיר את דלתו פתוחה לחזור ולפנות אליו עם חלוף הזמן ועם בצוע בדיקות נוספות בנסיון להוכיח את הטענה שביסוד הבקשה.

ד.         מנהל העזבון  הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו של ביהמ"ש הפעם בכובעו הכפול - " גב' צ.ד.  ע"י עו"ד נ.ש. כמנהל עזבון ד.ג. ז"ל". הבקשה התקבלה. ביום 3.11.05 ניתן בביהמ"ש המחוז פסק דין, פה אחד, המכריז, כי מרשתו של מנהל העזבון, היא היורשת בשלמות של עזבון המנוח.

ה.         עוד בטרם יבשה הדיו מעל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ומבלי לבקש את רשותו של ביהמ"ש לכך - ביהמ"ש לעניני משפחה כמפקח על ניהול עזבונו של המנוח וחלוקתו - העמיד מנהל העזבון  את כל העזבון - שנשמר על ידו לטובת 'הבלתי ידועים' - לרשות מרשתו. הוא עשה זאת ביום 7.11.05, ימים ספורים לאחר מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. על עובדות אלה נלמד מבקשתו של מנהל העזבון  לשחרורו מתפקידו כמנהל עזבון שהוגשה בבש"א 12902/05 ביום 15.11.05. בסעיף 2 לבקשה מציין מנהל העזבון ,כי כל העזבון הועמד לרשות מרשתו - היורשת - וצירף מכתב הסכמה חתום על ידה המאשר,כי קיבלה לידיה את כל הכספים בעזבון וכי היא משחררת אותו מתפקידו - נושא תאריך 7.11.05.

ו.          בתשובה לבקשתו זו של מנהל העזבון בבש"א 12902/05 ובהמשך להחלטתי בעקבות התגובה (החלטה מיום 12.1.06), הגיש האפוט' הכללי בקשה להורות למנהל העזבון להשיב לקופת העזבון את הכספים שהעמיד לרשות מרשתו כשהטעם לבקשה (טעם ששימש בסיס גם להתנגדות לשחרורו של מנהל העזבון מתפקידו) - בקשת רשות ערעור שהגיש האפוט' הכללי על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שהכיר במרשתו של מנהל העזבון  כיורשת בלעדית של עזבון המנוח (בש"א 2121/06).

ז.          שתי הבקשות - זו של מנהל העזבון  לשחרורו מתפקידו (בש"א 12902/05) וזו של האפוט' הכללי להורות לו להשיב את הכספים שהעמיד לרשות מרשתו לקופת העזבון (בש"א 2121/06) -  נקבעו לדיון ליום 22.3.06.

ח.         בישיבת יום 22.3.06 הוריתי על מחיקת בקשתו של מנהל העזבון  לשחררו מתפקידו מהטעם הפשוט שטרם הגיעה העת לעשות כן נוכח בקשת רשות הערעור שהגיש האפוט' הכללי על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.

            באשר לבקשה בבש"א 2121/06, בה נדרש מנהל העזבון  על ידי האפוט' הכללי להשיב לעזבון את הכספים שהעביר לידי מרשתו, טענו הצדדים בפני. בתום טעוני הצדדים ולאחר שקבעתי, כי 'החלטה תשלח לצדדים' ומסרתי הפרוטוקול לידיהם פנה מנהל העזבון  לבית המשפט, בנוכחות נציגת האפוט' הכללי, וביקש שהות של 7 ימים על מנת לבחון את ההצעה שהוצעה על ידי ביהמ"ש במהלך הדיון - ליתן ערבות בנקאית בגובה הסכומים אותם העביר מנהל העזבון  למרשתו להבטחת השבתם מקום ובקשת רשות הערעור שהגיש האפוט' הכללי על פסק דינו של בית המשפט העליון תתקבל. ביהמ"ש הסכים להשהות את מתן החלטתו למשך 7 ימים ולהמתין להודעתו של מנהל העזבון. מהלך דברים זה לא קיבל ביטוי בפרוטוקול משום שהדיון הסתיים כאמור והפרוטוקול נמסר לידי הצדדים. ביהמ"ש לא ראה לנכון לפתוח פרוטוקול נוסף משום האמון הרב במנהל העזבון כנושא תפקיד מטעם בית המשפט.

ט.         והנה, במקום לנצל את פסק הזמן שהוא ביקש, פסק זמן שבית המשפט נעתר לו, לבוא בדברים עם האפוט' הכללי באשר לדרך בה יבטיח את השבת הכספים - פנה מנהל העזבון לביהמ"ש המחוזי והגיש לו פסיקתא 'תמימה' לחתימה. הפסיקתא נושאת כותרת 'פסיקתא וצו ירושה' הכילה בתוכה סעיף נוסף - שלא בה זכרו בפסק הדין  של ביהמ"ש המחוזי - סעיף זה אומר " מנהל העזבון רשאי להעביר הכספים בחשבון העזבון הנ"ל ליורשת על פי  צו ירושה זה". הפסיקתא נחתמה על ידי ביהמ"ש המחוזי ביום 27.3.06 - חמישה ימים אחרי הדיון שהתקיים ביום 22.3.06 שבסיומו ומחוץ לכתלי ביהמ"ש ביקש מנהל העזבון את פסק הזמן להגיע להסדר אשר יבטיח את השבת הכספים.

י.          מצויד בפסיקתא האמורה חזר מנהל העזבון לביהמ"ש ובהודעה מיום 30.3.06 הוא ביקש לעכב את מתן החלטה והפעם משום אותה פסיקתא אשר "אשרה" או "אשררה" את העברת הכספים למרשתו, העברת כספים שנעשתה על ידו - טרם שניתנה.

יא.       משנודע לאפוט' הכללי על מתן הפסיקתא האמורה, פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לבטלה שכן אין היא תואמת את פסק הדין שניתן על ידו. ביהמ"ש המחוזי, בהחלטה מיום 11.4.06 קבע כהאי לישנא:

            " צודק האפוט' הכללי שהוספת השורה לפסיקתא בדבר העברת כספים ליורשת לא היתה חלק מהערעור לפנינו וחתימת הפסיקתא נעשתה בטעות. הפסיקתא תתוקן באופן שההוראה בדבר העברת הכספים תמחק".

יב.        בכל אותו פרק זמן נהג ביהמ"ש במתינות, מתוך כבוד לביהמ"ש המחוזי,והשהה את מתן החלטתו בבקשת האפוט' הכללי להורות למנהל העזבון להשיב את הכספים שהעביר למרשתו, עד למתן החלטה של בית המשפט המחוזי בבקשת האפוט' הכללי לבטול הפסיקתא (ר' החלטה מיום 9.4.06 בבש"א הרלבנטית 2121/06).

יג.        בין לבין נתן ביהמ"ש העליון את פסק דינו בבקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי האפוט' הכללי על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. בפסק דינו מקבל ביהמ"ש העליון את הערעור ומשיב את פסק דינו של בימ"ש זה על כנו (בע"מ 11405/05).

            במצב דברים זה לא יכולה היתה להיות מחלוקת כי על מנהל העזבון לפעול מיד להשבת הכספים לקופת העזבון.

יד.        תחת אשר יפעל כאמור, ותוך התעלמות מהבקשה התלויה ועומדת שטרם ניתנה החלטתי בה (זו להשבת הכספים) ומפסק דינו של ביהמ"ש העליון, הגיש מנהל העזבון בקשה חדשה למתן הוראות (בש"א 5157/06) ובה עתר מלפני  ביהמ"ש בבקשה למתן הוראות לפרסומים נוספים שעליו לעשות על מנת לעמוד בכלל 'השקידה הסבירה' שנקבע בפרשת ברגמן תוך שהוא מבקש להטיל הוצאות הפרסום על העזבון שכל הכספים שלו (או חלקם הגדול) הועברו למרשתו.

בקשה זו נקבעה לדיון ליום 1.5.06, שנדחה והתקיים ביום 4.5.06.