הע"ז 8524-01-15 מדינת ישראל נ' חברה בע"מ ואח'

הנאשמת 1 (להלן – החברה) הורשעה בשתי עבירות. האחת, בעבירה של העסקת עובד זר על ידה במסגרת עיסקה ביום 21.8.13, וזאת ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 2(א)(1) ו- 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – חוק עובדים זרים). השניה, בעבירה של אי הסדרת ביטוח רפואי לאותו עובד זר שהועסק על ידה ביום 21.8.13 במסגרת עיסקה, עבירה לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים.

הנאשם 2 – חיים בנפשי – הינו מנהל בחברה ואחראי על קליטת העובדים בה. מכח אחריותו כנושא משרה בחברה, הורשע הנאשם 2 בשתי עבירות. האחת, הפרת חובתו כנושא משרה לפקח ולעשות ככל יכולתו למנוע את העבירה בה הורשעה החברה של העסקת עובד זר על ידה ללא היתר ביום 21.8.13 במסגרת עיסקה, עבירה לפי סעיפים 2(א)(1), 2(א)(2) ו- 5 לחוק עובדים זרים. השניה, הפרת חובתו כנושא משרה לפקח ולעשות ככל יכולתו למנוע את העבירה בה הורשעה החברה של אי הסדרת ביטוח רפואי לאותו עובד זר שהועסק על ידה ביום 21.8.13 במסגרת עיסקה, עבירה לפי סעיפים 2(ב)(3) ו- 5 לחוק עובדים זרים.

המאשימה טוענת, בין היתר, כי לחברה יש עבר קודם של העסקת עובדים זרים ללא היתר – בשני מקרים שונים בגינם שילמה קנס מינהלי. על פי המאשימה מדובר בנסיבה מחמירה של ריבוי עבירות קודמות, אשר על אף הטלת קנסות בגינן, לא הרתיעו את החברה. עוד נטען כי הנאשמים היו מודעים לכך שהעסקת עובד זר מחייבת היתר, שכן הנאשם 2 העיד כי החברה העסיקה עובדים זרים מסין על פי היתר. המאשימה מציינת לקולא את תקופת ההעסקה הקצרה אך טוענת כי לא הובאו ראיות למצבם הכלכלי של הנאשמים. באשר למתחם הענישה ההולם, טוענת המאשימה כי בהתייחס לחברה, המתחם בנוגע לעבירה של העסקת עובד זר ללא היתר צריך לעמוד על קנס כספי שבין 20% מהקנס המירבי לבין 50% מקנס זה. בתוך מתחם זה עותרת המאשימה להטלת קנס על החברה בגובה 25,000 ש"ח. באשר לעבירה של אי הסדרת ביטוח רפואי לעובד הזר, נטען כי המתחם צריך לעמוד על קנס כספי בטווח של 10,000-30,000 ש"ח ובתוך מתחם זה עותרת המאשימה להטלת קנס על החברה בגובה 12,000 ש"ח. באשר לנאשם 2, נטען כי בגין אחריותו בשל העבירה בה הורשעה החברה של העסקת עובד זר ללא היתר, המתחם צריך לעמוד על קנס כספי של 10,000-29,200 ש"ח תוך שהמאשימה עותרת להשית עליו קנס בגובה 15,000 ש"ח. באשר לאחריותו בשל העבירה בה הורשעה החברה של אי הסדרת ביטוח רפואי לעובד הזר, נטען כי המתחם צריך לעמוד על קנס כספי של 5,000-20,000 ש"ח תוך שהמאשימה עותרת להטיל עליו קנס כספי בגובה 5,000 ש"ח. על פי המאשימה, יש לתת מקום לשיקולי הרתעה לשם מיגור העבירות בהם הורשעו הנאשמים. כן עתרה המאשימה לחייב את הנאשמים לחתום על התחייבות להמנע מביצוע עבירות דומות בסכום המקסימלי, ולמשך שלוש שנים. עוד עתרה לכך כי ככל שתשלום הקנס יחולק לתשלומים, תוטל סנקציה בגין איחור בביצוע תשלום כלשהו בדמות העמדת מלוא יתרת הקנס לפרעון מיידי.

הנאשם 2 לא התייצב לדיון. טענות הנאשמים נטענו מפי בא כוחם. על פי הנאשמים, בשני המקרים בהם שילמה החברה בעבר קנס מינהלי בשל העסקת עובדים זרים ללא היתר – עשתה זאת תוך קבלת אחריות ולאחר שהתברר לה כי רומתה על ידי העובדים הזרים שהציגו בפניה מסמכים מזוייפים. נטען עוד כי הנאשמים שיתפו פעולה עם גורמי החקירה; כי ענף הבניה – בו פעילה החברה – מצוי בקשיים כלכליים אשר משפיעים קשות על מצבה הכלכלי של החברה; כי החברה מעסיקה מעל ל-10 עובדים ולכן יש מקום להשית עליה קנס ברף הנמוך על מנת שלא יפגע מקור פרנסתם של אותם עובדים; וכי העובד הזר אותו העסיקה החברה – כאמור בכתב האישום – הועסק על ידה במשך חמש דקות בלבד והנאשמים לא הפיקו תועלת כלכלית מהעסקה קצרה שכזו.

לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים ולמסמכים שהציגו במסגרת טיעוניהם לעונש, הגעתי למסקנה כי יש להשית על הנאשמים עונש של קנס ומתן התחייבות להימנע מביצוע עבירה, כפי שיפורט להלן.

העבירות בהן הורשעה החברה מהוות אירוע אחד. מדובר בעבירות שנעברו כלפי עובד זר אחד, ביום אחד – הוא יום 21.8.13. שתי העבירות – העסקת עובד זר ללא היתר ואי הסדרת ביטוח רפואי לאותו עובד – קשורות קשר הדוק ביניהן. הן מהוות ביטוי לתכנית עבריינית אחת, שבמסגרתה ביקשה החברה לעשות שימוש בכח עבודה של העובד הזר תוך הפרת הוראות חוק עובדים זרים, וזאת – יש להניח – כדי להפחית את עלויות ההעסקה. לאור זאת, אני קובע כי מדובר בעבירות שהן בגדר ארוע אחד (סעיף 40יג(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – החוק); ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל, פסקה 2 לפסק דינו של השופט פוגלמן (29.10.2014)). כך הם גם פני הדברים בכל הנוגע לעבירות בהן הורשע הנאשם 2. אף לגביו שתי העבירות בהן הורשע מהוות ארוע אחד. זאת מאחר ומדובר במחדלו לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת שתי עבירות שעברה החברה שיש ביניהן קשר הדוק.