הע"ז 8326-01-15 מדינת ישראל נ' אבו פדאלי

הנאשם הורשע בעבירה של אי הסדרת ביטוח רפואי לחמישה עובדים זרים שהועסקו על ידו ביום 16.10.12 במסגרת משלח ידו, עבירה לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – חוק עובדים זרים).

המאשימה טוענת, בין היתר, כי מקורו של ההליך כאן בקנס מנהלי שהוטל על הנאשם, ובקשתו של זה להישפט (מוצגים מא/9-מא/11). נטען כי לאור זאת, אין מקום שבית הדין ישית על הנאשם קנס נמוך מזה שהיה מוטל עליו בהתאם לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו – 1985 (להלן – חוק העבירות המינהליות). עוד טוענת המאשימה כי תכלית חוק עובדים זרים היא גם להבטיח תנאי עבודה הולמים לעובדים זרים; כי יש צורך בהרתעה מפני פגיעה בעובדים זרים; וכי המניע לעבירות על פי חוק עובדים זרים הוא פעמים רבות כלכלי ולכן נדרש עונש כלכלי אפקטיבי. על פי עמדת המאשימה, מתחם הענישה ההולם לכל עבירה של אי הסדרת ביטוח רפואי לעובד זר נע בין 6,000 ש"ח לבין 20,000 ש"ח. מאחר והנאשם הורשע בחמש עבירות כאלה, שהן אירוע אחד, עותרת המאשימה להשית עליו קנס של 7,000 ש"ח לכל עבירה, ובסך הכל 35,000 ש"ח. כן עותרת היא לחייבו לחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירה, בסכום המקסימלי וזאת למשך שלש שנים.

הנאשם טוען, בין היתר, כי המאשימה השתהתה בהגשת כתב האישום, דבר שיש בו להצדיק הקלה בעונשו. עוד טען הנאשם כי מדובר באירוע אחד המצדיק הטלת קנס אחד; כי הוא נשוי ואב לארבעה ילדים קטינים; כי אין ברשותו דירה ומשכך הוא ומשפחתו מתגוררים עם הוריו; כי מצבו הכלכלי קשה, ולראיה מתנהל בעניינו הליך פשיטת רגל (מוצג נ/2); וכי אביו חולה במחלה קשה והנאשם מטפל בו (מוצג נ/3). על פי הנאשם, בהתאם לענישה שהוטלה במקרים דומים ובעבירות דומות, יש להשית עליו קנס כספי שנע בין 2,000 ש"ח לבין 3,000 ש"ח. הנאשם אינו מתנגד לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה, שכן לטענתו הוא שכיר ואין בכוונתו לבצע עבירות כאלה. יצויין כי הנאשם בחר שלא להעיד במסגרת הטיעונים לעונש.

לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים ולמסמכים שהציגו במסגרת טיעוניהם לעונש, הגעתי למסקנה כי יש להשית על הנאשם עונש של קנס ומתן התחייבות להימנע מביצוע עבירה, כפי שיפורט להלן.

העבירה של אי הסדרת ביטוח רפואי לעובדים זרים שהועסקו על ידי הנאשם, נעברה כלפי חמישה עובדים זרים. מדובר בחמש עבירות נפרדות. זאת, משכל אחד מהעובדים יכול היה להיפגע בשל היעדרו של ביטוח רפואי. מדובר בעבירות שהתבצעו במהלך יום אחד, בתאריך 16.10.12. אף כי מדובר בחמישה עובדים זרים לגביהם נעברה העבירה, במובחן מעובד זר אחד, אין לומר כי בפני מקרה של חמישה אירועים שונים ונפרדים. העבירה אותה עבר הנאשם נעברה לגבי קבוצה אחת של עובדים זרים, שנכחה יחדיו במקום ביצוע העבודה, לשם ביצוע עבודה אחת – פינוי פסולת בנין במקרקעין שבוצעו בהן עבודות שיפוצים. כאמור, מדובר בעבירות שגם מבחינת הזמן נעברו במועד קצוב ותחום – יום אחד. מדובר בעבירות שיש ביניהן קשר הדוק וסמיכות זמנים. אלו עבירות שהן חלק ממסכת עבריינית אחת. לאור זאת, אני קובע כי מדובר בעבירות שהן בגדר ארוע אחד (סעיף 40יג(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – החוק); ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל, פסקה 2 לפסק דינו של השופט פוגלמן (29.10.2014)).

באשר למתחם הענישה ההולם, בהתחשב בעבירות ובנסיבות ביצוען, יש ליתן את הדעת כי במחדלו להסדיר ביטוח רפואי לעובדים הזרים, העמיד הנאשם את חמשת העובדים הזרים בסכנה לפגיעה גופנית. סכנה זו היתה עלולה להתממש, לו נזקקו העובדים הזרים לטיפול רפואי וזה לא היה מוענק להם בשל היעדרו של ביטוח רפואי על פי חוק עובדים זרים (סעיף 2 – הגדרת "תושב" וסעיף 3 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994). העמדתם זו של העובדים הזרים בסכנה משמעה פגיעה בזכותם לבריאות, שהיא זכות בסיסית (בג"ץ 1105/06 קו לעובד נ' שר הרווחה, פסקה 62 לפסק דינה של השופטת ארבל (22.6.2014)). מדובר, אם כן, בעבירה הפוגעת בערך חברתי בסיסי ומוגן. נכון הדבר כי לא נטען, וממילא לא הוכח, כי בשל היעדרו של ביטוח רפואי נמנע ממי מהעובדים הזרים טיפול רפואי לו נזקק. אלא שבכך אין לאיין את הפגיעה בערך החברתי המוגן. עוד יש להוסיף כי מדובר בעבירה המצמיחה לעובר אותה תועלת כלכלית, בדמות הקטנת עלויות העסקתם של העובדים הזרים.