הע"ז 7841-09-14 מדינת ישראל נ' לבב ואח'

1.הנאשמים הם בעל ואשה. ביום 13.3.2016 הם הורשעו על פי הודאתם בעבירה של העסקה שלא כדין וללא ביטוח רפואי של עובדת זרה, לפי סעיף 2(א)(1) ו-(2), 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים").

2.ביום 18.9.16 נשמעו הטיעונים לעונש.

3.ב"כ המאשימה התייחסה לחומרת העבירה ולצורך בהשגת הרתעה אפקטיבית.

לדבריה עסקינן בהעסקה של עובדת זרה במשך כחצי שנה, שהתגוררה בבית הנאשמים. עוד ציינה כי מדובר בעובדת שנכנסה לישראל עם אשרת עבודה סיעודית אשר תוקפה פג במהלך תקופת העבודה אצל הנאשמים.

4.ב"כ המאשימה ביקשה שמתחם הענישה ייקבע לכל נאשם בנפרד, בין 20% לבין 80% מהקנס המקסימאלי: 58,400 ₪ לגבי עבירת העסקה שלא כדין.

אשר להעסקה ללא ביטוח רפואי התבקש כי מתחם הענישה יעמוד על 6,000 ₪ לבין 20,000 ₪ לכל אחד מהנאשמים.

מתוך המתחם ביקשה ב"כ המאשימה לגזור על כל אחד מהנאשמים קנס בסך 17,000 ₪ בגין העסקה שלא כדין, וקנס בסך 8,000 ₪ בגין העסקה ללא ביטוח רפואי.

עוד ביקשה ב"כ המאשימה להורות על חתימת התחייבות להימנע מעבירה במשך 3 שנים. אם לא כן, יושת על הנאשמים הקנס המקסימאלי הקבוע לעבירה בעת ביצועה.

5.ב"כ הנאשמים טען שמדובר בעבירת קנס, כאשר מדיניות המאשימה השתנתה בשנת 2011 ועד אז הוטלו קנסות מנהליים בלבד בגין אותן עבירות.

לדבריו בהעסקה של עובדת משק בית יש בדרך כלל דמות דומיננטית שהיא על פי רוב האישה. במקרה של הנאשמים, שהודו בעבירה, הנאשמת היא זו שנתנה הוראות לעובדת ושילמה לה את שכרה.

ב"כ הנאשמים התייחס למצבם הכלכלי של הנאשמים, מאחר שהחברה של הבעל נקלעה לקשיים וצברה חובות המגיעים לכ-3 מיליון ₪.

עוד טען ב"כ הנאשמים כי בני הזוג הם יחידה כלכלית אחת ועל כן מבוקש להשית עליהם קנס משותף ברף המינימאלי בגין שתי העבירות. 

6.סעיף 40 ג(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1997 קובע: