הע"ז 7466-08-13 מדינת ישראל נ' א.ה. הנגב ניהול והשקעות בע"מ ואח'

בישיבת ההקראה שהתקיימה בפניי ביום 14.07.15, הורשעו הנאשמים, על פי הודאתם בעבירות של העסקה שלא כדין עבירות על סעיפים 2 (א)(1) (2) ו- 2 לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק") ובעבירה של הפרת חובת נושא משרה לפי סעיפים 5, 2(א)(1) ו- (2) לחוק.

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה טען כי כתב האישום נגד הנאשמים הוגש באופן יזום לאור ריבוי עבירות קודמות מצדם והגיש ראיות לעונש: גיליון עבירות של הנאשמת 1 (מוצג מא/1), גיליון עבירות של הנאשם 2 (מוצג מא/2) וכן גזר דין ביחס לנאשמים מיום 29.1.12 (מוצג מא/3).

עוד טען, כי הנאשמים הורשעו על פי הודאתם וכי בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין יש לקבוע את מתחם הענישה שבמסגרתו ייגזר עליהם עונש הולם. עוד טען, כי השיקולים המנחים להבניית המתחם הם, בין היתר, עיקרון ההלימה בין העבירה לבין העונש המושת בגינה וכן עקרון חומרת העבירה והתרעת הרבים.

בהקשר לכך נקבע כי עבירות לפי חוק עובדים זרים הן עבירות כלכליות ולכן העונש הראוי הוא קנס כספי. בהקשר של חומרת העבירה והרתעת הרבים, טען, כי ענישה מקלה עלולה להוות תמריץ לעבור את העבירות הנ"ל, שבצדן רווח כלכלי. מכאן, שעל כן על הקנס להיות משמעותי.

כמו כן הטעים, כי מדובר בעבירות שהפכו למכת מדינה ומהוות איום על כח העבודה הישראלי ומהוות פגיעה חברתית ומוסרית, שכן גלומה בהם גם פגיעה ברווחתם של העובדים הזרים. לפיכך, מתחם הענישה על פי חוק עובדים זרים נע בין כפל הקנס המנהלי שהיה מוטל ברף התחתון ובין הקנס המרבי ברף העליון, ובנסיבות המקרה דנן, מדובר ברף תחתון בסך 40,000 ₪ וברף עליון של 116,800 ₪, שהוא הקנס המרבי.

ביחס לנאשם 2, אשר הורשע מתוקף תפקידו כנושא משרה, הקנס הוא מחצית מן הסכומים בין 20,000₪ ל-58,400 ₪.

בנסיבות הספציפיות של תיק זה, טען ב"כ המאשימה כי יש לתת שיקול מרכזי ועיקרי לעברה של הנאשמת והפנה לת.פ. 26237-06-10 וכן לת.פ. 1409/08 מ"י נ' נוריאל.

עוד הפנה לגזר הדין בעניינם של הנאשמים (מא/3), שם קבעה כב' השופטת דגן, כי לאור עברה של הנאשמת יש להחמיר עמה בשים לב לכמות העבירות וגזרה עליה עונש בסך 93,0000₪ ( 6 פעמים הקנס המנהלי) ועל הנאשם 2 גזרה קנס בסך 100,0000 ₪.