הע"ז 62502-03-14 מדינת ישראל נ' לוסי

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפניי ביום 14.04.15, הורשעה הנאשמת, על פי הודאתה בעבירות של העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל וללא ביטוח רפואי, עבירות על סעיפים 2 (א)(1) ו- 2 (ב)(3) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק").

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה טען כי בשנים האחרונות התגבשה מדיניות ברורה וחד משמעית בכל הנוגע לאכיפה של הוראות עובדים זרים במשקי בית. מדיניות זו באה לידי ביטוי בהגשת כתבי אישום יזומים נגד מעסיקים אשר מעסיקים עובדים זרים במשקי בית וגם בהגברת רמת הענישה בתיקים אלה.

חומרת העונש, טען, הינה פועל יוצא מחומרת העבירה והטעים כי במקרה דנן מדובר בהעסקה יומיומית של כשנה, כאשר העובד הזר גם התגורר בביתה של הנאשמת.

בנסיבות אלה, טען כי מתחם הענישה הראוי לעבירת ההעסקה הוא בין 20% עד 80% מהקנס המרבי, וביקש כי יוטל על הנאשמת קנס של 35,000 ₪ וביחס לעבירה של אי עריכת ביטוח רפואי, מתחם הראוי הוא בין 8,000 ₪ ל-20,000 ₪ וביקש להטיל עונש של 5,000 ₪ בגינו.

כמו כן, ביקש כי הנאשמת תחתום על התחייבות לפי סעיף 72 לחוק העונשין על סך 58,400 ₪.

ב"כ הנאשמת טען כי מדובר על עבירת עוון שנעברה בשנת 2010 וכי הנאשמת הודתה מיד, הביעה צער, הסבירה את הנסיבות, סיפרה על אורך זמן ההעסקה, לקחה אחריות מלאה על מעשיה והפיקה את הלקח הנדרש.

מאז, הנאשמת לא הסתבכה עם החוק בשום עניין. עוד טען כי לעניין הלנת העובד הזר, כי בביתה של הנאשמת יש יחידת דיור והעובד הזר גר בה ולא בבית עצמו.

עוד הטעים כי כתב האישום הוגש בשיהוי ניכר וכי הדבר צריך להילקח בחשבון לעניין העונש. כתב האישום הוגש בתום 4 שנים בקירוב לאחר מועד ביצוע העבירה, ללא סיבה וללא הסבר לשיהוי ניכר. בעניין זה, הגיש הסניגור טיעונים משלימים והפנה לפסיקה רלוונטית בנושא.