הע"ז 33993-02-15 מדינת ישראל נ' פרג ואח' - פסקדין

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפניי ביום 02.06.15, הורשעה הנאשמת, על פי הודאתה בעבירות של העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל עבירה על סעיף 2 (א)(1) (2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק").

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה טענה, כי מדובר בעבירה של העסקה של עובדת זרה, מהפיליפינים במשך שבע שנים עובר למועד הביקורת שהייתה בדצמבר 2013, כאשר בחצי השנה האחרונה הנאשמת הודתה כי הלינה את העובדת הזרה בביתה וכל זאת כאשר אין לה היתר להעסיק עובד זר. מדובר בעבירה שנעברה שלא במסגרת משלח ידה.

לעניין הערכים החברתיים המוגנים הפנתה לע"פ 57160-01-14 והטעימה כי המחוקק למעשה ביקש להגן על זכויות העובדים הזרים ומבקש להגן על כלכלת ישראל באמצעות המעסיקים וכי בתי הדין הכירו בכך שמדובר בעבירות חמורות המחייבות ענישה מחמירה.

במקרה זה, טענה כי המדינה סבורה שמתחם הענישה צריך להיות בין 30,000 ₪ לגובה הקנס המקסימלי 58,400 ₪. כאשר לעניין הרף הנמוך, יש לקחת בחשבון את תיקון מס' 15 לחוק עובדים זרים. קובע שנקודת המוצא היא כפל הקנס המינהלי. גם אם חלק הארי בוצע לפני התיקון, הרי שלפי הפסיקה ורוח התיקון יש הצדקה לכפל קנס מנהלי כרף תחתון. בעניין זה הפנתה לע"פ 74/09 מדינת ישראל נ' זיו אלון טכנולוגיות. לאור העובדה שמדובר על תקופת העסקה ארוכה של 7 שנים, עמדת המאשימה במקרה כאן הינה להשתת קנס בסכום של 45,000 ₪.

עוד ציינה כי במקרה זה לא מדובר ביחידה כלכלית אחת, ולכן אין מקום להשוואה לגבי פסיקה במקרה שבו בני הזוג ניהלו משק בית משותף, ויחד עם זאת ולצורך קבלת תמונה מלאה, הפנתה להע"ז 28106-07-13, שם דובר בהעסקה של עובדת זרה במשך 6 שנים, ללא נסיבות מחמירות בדמות הלנת העובדת. ומדובר בנאשמים אשר ניהלו משק בית משותף, להבדיל מהמקרה כאן.

עוד עתרה לכך שבית הדין יחייב את הנאשמת לחתום על התחייבות להימנע מעבירה בה הורשעה.

ב"כ הנאשמת 1 הקדים וטען כי הנאשמת הודתה מיד עם חקירתה הראשונית על ידי משטרת ההגירה. היא לקחת אחריות על המעשים והבינה הבן היטב את חומרתם. סמוך מאוד למועד חקירתה, חוותה הנאשמת אירוע קשה ביותר בתחום חייה האישיים, לאחר שבעלה, הנאשם 2 בכתב האישום, למעשה נטש אותה ואת בנותיה ובחר לו דרך חיים אחרת.