הע"ז 28142-07-13 מדינת ישראל נ' מזרחי ואח'

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפני ביום 08.07.14, הורשעו הנאשמים, על פי הודאתם בעבירות של העסקה שלא כדין וללא ביטוח רפואי, עבירות על סעיפים 2 (א)(1) ו- 2 (ב)(3) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק").

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה הפנתה בטיעוניה לסעיף 40 ג' לחוק העונשין, ביחס לשיקולים לקביעת מתחם הענישה וציינה כי מדובר בעבירה כלכלית אשר הענישה בגינה אמורה להיות בעלת אופי כלכלי, בהתאם, וכי מדובר בעבירות הפוגעות בזכויות עובדים זרים, עליהם ביקש המחוקק להגן, כמו גם על כלכלת ישראל.

עוד ציינה, כי מן הראוי שהקנס בגין עבירות אלה יהיה משמעותי, וזאת לאור התיקונים לחוק שבוצעו במהלך השנים , ואשר הכפילו את הענישה וקבעו קנס גבוה.

ב"כ המאשימה ציינה כי לקחה בחשבון את נסיבותיה האישיות של הנאשמת ואת העובדה שמאז 2011 היא סובלת ממחלה נוירולוגית, וזאת בהסתמך על המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניה.

לאור האמור לעיל, טענה, כי המדינה סבורה שטווח הענישה הראוי צריך להיות בין 20,000-40,000 ₪, כשהרף התחתון צריך להיות כפל הקנס המנהלי, בהתאם לתיקון 15 לחוק; וכי מבוקש להשית על הנאשמים קנס שלא יפחת מ- 25,000 ₪ בגין עבירה של העסקה של כדין.

ביחס לעבירה של העסקה ללא ביטוח רפואי, טענה כי טווח הענישה הראוי צריך להיות בין 6,000-10,000 ₪ וכי המדינה מבקשת להשית קנס בסך של 7,000 ₪. סה"כ, עתרה ב"כ המאשימה לקנס בסך 32,000 ₪.

הסנגורית הקדימה וטענה, כי יש לזקוף לזכות הנאשמים את העובדה, שהם הודו בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום בהזדמנות הראשונה, דבר שחסך זמן שיפוטי יקר והטעימה כי עסקינן בנאשמת שלה נסיבות רפואיות מיוחדות, שמן הראוי לקחת בחשבון לקולא. עוד הוסיפה בהקשר זה, כי הנאשמת מטופלת דרך קבע בתרופות על בסיס יומי, וכי היא אינה עובדת בשל מצבה זה.