הע"ז 23158-02-13

ביום 08.04.14 הודו הנאשמים בעובדות כתב האישום המיוחסות להם, קרי, העסקה שלא כדין וללא ביטוח רפואי של עובדת זרה למשך כחודש וחצי, אגב הלנה בביתם.

בסמוך לאחר מכן, הגישו בקשה ללהימנע מהרשעתם וטענו כי מדובר בתקופת העסקה קצרה, מעסיקתה הקודמת של העובדת הזרה נפטרה והיתה בידיה אשרה עד ליום 30.09.13; חטאם של הנאשמים מתמצה באי ידיעת החוק; מדובר על 'מצב ביניים לא ברור' (סעיף 2 לבקשה);

ביחס לנסיבותיהם האישות של הנאשמים, טענה באת כוחם כי מדובר באנשים נורמטיביים נטולי עבר פלילי. הנאשם 1 מנהל עסקיו בארצות הברית ורישום פלילי בישראל עשוי לפגוע בו ובעסקיו.

מעת לעת הוא נדרש לבקש אשרת כניסה לארה"ב ומחוייב לדווח כי אין לו עבר פלילי; כמו כן, הוא מחויב כלפי צדדים שלישיים עמם הוא סוחר, שלא תהיה לו הרשעה בפלילים.

ביחס לנאשמת 2, נטען כי היא עורכת דין במקצועה ומסייעת לבעלה בעסקיו ונדרשת אף היא לבקש אשרת כניסה לארה"ב מעת לעת.

הגם שכרגע הנאשמת אינה פעילה כעורכת דין, בכוונתה לשוב ולעסוק במקצוע בעתיד ו"על פי ועדת האתיקה, ולאור בירור בלשכת עוה"ד, הרשעה בפלילים בסוג עבירה נשוא כתב האישום מהווה עילה להתלות רשיון תוך הצורך בוועדה מיוחדת שתשקול החזרת רשיונה" (סעיף 6 לבקשה).

הנאשמים מעולם לא שבו לבצע עבירה על חוק עובדים זרים והפגיעה בהם, אם יורשעו, תהיה גדולה ותביא לפגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם 1 (סעיף 9 לבקשה).

הסניגורית סמכה בקשתה על ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל והוסיפה כי מעבר לפגיעה המוחשית בפרנסתם, הדבר גם יפגע בדימויים העצמי.

המאשימה התנגדה לבקשה והקדימה וטענה כי יש להתעלם מכל הראיות לכאורה שהובאו, שכן הנאשמים הודו בעבירות המיוחסות להם ובחרו שלא לנהל את ההליך, ומשכך המאשימה נמנעה מלהציג למותב זה את הראיות שבידיה.