הע"ז 22962-01-15 מדינת ישראל נ' ליאורה ואח'

1.הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בעבירות לפי סעיפים 2(א)(1)- (2) ו – 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991, שהן עבירות של העסקה שלא כדין של עובדת זרה וללא ביטוח רפואי.

2.לאחר הודאת הנאשמים, הצדדים טענו לעונש, כאשר לב המחלוקת בין הצדדים בעניין זה היא בשאלה אם יש לגזור את עונשם של כל אחד מהנאשמים בנפרד (כעמדת המדינה) או שמא יש להסתפק בעונש אחד, כיוון שעסקינן במשק בית אחד הנושא בעונש, שהוא קנס כספי (כעמדת הנאשמים).

3.לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בהחלטות שונות שניתנו בבית דין זה באותה סוגיה, אני סבורה כי בהליכים פליליים, בהם בית הדין לעבודה כפוף לסדר הדין הפלילי, גם שאלת הענישה כפופה לאותם סדרי דין וכללים משפטיים ואין מקום לסטות מהם.

סוגיה זו נדונה, בין השאר, על ידי כב' השופט ספיבק, ואין בידי אלא לאמץ את הנפסק על ידו בהע"ז (ת"א) 1968-07-12 מדינת ישראל נ' דורון, 7.8.16:

"הקנס מוטל על בני זוג שהם למעשה יחידה כלכלית אחת. במספר לא מבוטל של גזרי דין שניתנו בתיקים דומים בשנה האחרונה היו רבים מבין שופטי בית דין זה שסברו שניתן להשית קנס אחד על שני בני הזוג ...

אשר לדעתי – אני שותף לעמדתם של חבריי לפיה רצוי במקרים כמו זה שלפני לקבוע קנס אחד לשני בני זוג המהווים יחידה אחת. אך להבנתי הפער, הקיים בין הדין הרצוי והדין המצוי אינו מאפשר לי לעשות כן. בעניין זה דומני שאין מקום לחרוג מההלכה הפסוקה לפיה ענישה בפלילים היא לעולם אינדיבידואלית ו'אין ענישה ביחד ולחוד' (ראו: עפ 54-09 מדינת ישראל נ' עפר כהן סוכנות לביטוח (14.7.10, והאסמכתאות שם)).

עם זאת, ואף כאמור שלדעתי על פי דין יש להטיל קנס נפרד על כל אחד מבני הזוג שהורשעו, הרי שיש בהחלט מקום להביא במאזן השיקולים את העובדה ששני הקנסות מושתים על בני-זוג המהווים יחידה כלכלית אחת. לאור זאת, יש ככלל להימנע, למעט בהתקיים שיקולים מיוחדים לצד החומרה, ממצב דברים שבו גובה שני הקנסות כאחד חורג ממתחם הקנס המירבי שנקבע לכל אחת מהעבירות."

בעניין זה, לא למותר לשוב ולהזכיר את פסיקת בית הדין הארצי בנושא, שנזכרה גם בהחלטתו של כב' השופט ספיבק - ע"פ (ארצי) 54/09 מדינת ישראל נ' עפר כהן סוכנות לביטוח, 14.7.10 (ההדגשות במקור – ד.ו.):

"טעות יצאה מלפני בית הדין האזורי בכך שגזר את דינם של הנאשמים – הם המשיבים שלפנינו – 'ביחד ולחוד'. שכן, לפי הוראת סעיף 35(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, משהורשע אדם בדין רשאי בית המשפט להטיל עליו עונש בשל העבירה שביצע. וכבר נפסק, כי הליך הענישה, על-פי טיבו ועצם מהותו, הוא אינדיבידואלי ומתייחס לנסיבותיו של כל נאשם בנפרד (רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל; רע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' מוראד אבו לבן וכן ע"פ 433/89 אטיאס ג'ורג' נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 170)."