הע"ז 1813-08.5

1.בהכרעת הדין מיום 10.11.2014 הרשעתי את הנאשמת 1 בחלק מהעבירות שיוחסו לה בכתב האישום – העסקת שלושה עובדים זרים ללא היתר כדין, בניגוד לסעיפים 2(א)(1)(2), לחוק עובדים זרים התשנ"א – 1991 (להלן: חוק עובדים זרים). עוד הורשעו הנאשמים2-3 בהיותם נושאי משרה אצל הנאשמת 1 בכך שהפרו את חובתם לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת העבירות שיוחסו לנאשמת 1 כאמור בסעיפים 5 ו2(א)(1)(2) לחוק עובדים זרים.

2.מעובדות כתב האישום עולה כי הנאשמת 1 הינה חברה העוסקת בעבודות מתכת (להלן- הנאשמת).הנאשמים 2-3 הינם בעלי מניות ומנהלים אצל הנאשמת (להלן-הנאשמים). בהתאם לכתב האישום ביום 26.10.2004 התבצעה ביקורת מטעם משרד ההגירה (כיום – רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול) בעמק שרה, בבאר שבע. במהלך הביקורת הבחינו המפקחים ב-ארבעים וארבעה עובדים זרים, בהם שלושה עובדים רומנים אשר עסקו בעבודות מתכת (להלן: העובדים). המפקחים ביקשו מכל הנוכחים להזדהות. מבדיקת התעודות שהציגו העובדים הסתבר כי שלושת העובדים הם עובדים זרים אזרחי רומניה שלא היו רשאים לעבוד בישראל בכלל ואצל הנאשמת בפרט.

3.המאשימה טענה כי נקודת המוצא בגזירת עונשו של מי שהוטל עליו קנס מנהלי וביקש להישפט, היא לפחות פי ארבעה מן הקנס המנהלי המקורי.

המאשימה טענה כי יש לגזור על הנאשמים עונש מחמיר, אשר יתרום להרתעת נאשמים אחרים בעתיד, וזאת בשים לב כי הנזק שנגרם מביצוע העבירות לפי חוק עובדים זרים הנו נזק כפול: מחד, נזק לעובדים הישראליים אשר אינם יכולים להתחרות עם כוח עבודה זול, ומאידך, נזק לעובד הזר אשר אינו מקבל את מלוא זכויותיו.

העובדים הזרים הועסקו ע"י הנאשמים במסגרת עסקם, ועל מנת להניב מהעסקתם רווח כלכלי. מטעם זה סבורה המאשימה כי יש להטיל קנס משמעותי, אשר ירתיע אותם מלשוב ולהעסיק עובדים זרים באותם תנאים.

המאשימה טענה כי מתחם הענישה לגבי הנאשמת צריך לנוע בין פי ארבעה מהקנס המנהלי - 120,000 ש"ח לקנס המירבי, דהיינו 350,400 ש"ח. לגבי הנאשמים, המאשימה טענה כי מתחם הענישה ינוע בין 60,000 ש"ח לבין 175,200 ש"ח. עוד עתרה המאשימה כי הנאשמים יחתמו על התחייבות להימנע מביצוע עבירות נשוא כתב האישום במשך 3 שנים מהיום, שאם לא כן יישאו בתשלום הקנס המירבי הקבוע בחוק עובדים זרים לעבירות אלה.

4.ב"כ הנאשמים עתר להפעלת סמכות בית הדין, לפי סעיף 71(א)(ב) לחוק העונשין התשל"ז 1987 (להלן:חוק העונשין) על מנת שיתקבל תסקיר שירות מבחן לצורך אי הרשעת הנאשמים.

לטענת ב"כ הנאשמים, השיקולים המצדיקים את אי הרשעת הנאשמים הם כדלקמן: הנזק שייגרם לנאשמים כתוצאה מהרשעתם הוא רב מאוד. הנאשמת תפורק, שמונה מאות עובדים יפוטרו, אשר כולם מתגוררים באזור הדרום מוכה האבטלה. הנאשמת תומכת בבתי ספר השייכים לרשת עמל בדרום ומכשירה עובדים לעבודה במפעל השייך לנאשמת.

הנאשמת לא תוכל להשתתף במכרזים, שכן תנאי סף להשתתף בהם הוא העדר הרשעות. לנאשמת אין עבר פלילי, ומעולם לא הוטלו קנסות על הנאשמים. על כן, לא תושג כאן הרתעה שהינה מתכליות הענישה.

מדובר בעבירה שבוצעה בשנת 2004, כתב האישום הוגש ב 2008 והימשכות ההליכים היתה שלא באשמת הנאשמים. הנאשמים ניהלו את ההליך על מנת להראות כי יש לזכותם וכך קרה לפחות ביחס לחלק מהעבירות.

בנסיבות אלו עתרו הנאשמים לקבלת תסקיר שרות מבחן או להטלת קנס מינימלי.

5.ראשית אדון בבקשת הנאשמים שלא להרשיעם. הבסיס הנורמטיבי לענישה ללא הרשעה מצוי בסעיף 192 א' לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982, אשר קובע כדלקמן:

"הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, ראשי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור".

קביעה דומה מצויה בסעיף 71א'(ב) לחוק העונשין, אשר לפיו: "מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לעניין סעיף 9 לפקודת המבחן (נוסח משולב), תשכ"ט – 1969, כדין צו מבחן".

הוראות רלוונטיות נוספות מצויות בסעיף 1 לפקודת המבחן (נוסח חדש), התשכ"ט – 1969, ובסעיף 72(ב) לחוק העונשין – הקובע: "קבע בית המשפט שנאשם ביצע עבירה אך לא הרשיעו, רשאי הוא לצוות כי הנאשם ייתן התחייבות להימנע מעבירה בתוך תקופה שיקבע בית המשפט ושלא תעלה על שנה אחת".