הע"ז 1399-09.10 נובמבר 2014

1.כנגד הנאשמת 1 (להלן: החברה) הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות של העסקת עובדים מבלי להעמיד לשימושם מגורים הולמים, כאמור בסעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן: החוק); ועבירה של העסקת עובדים מבלי להחזיק עותק של חוזה העבודה במקום העבודה, כאמור בסעיף 2(ב)(5) לחוק. הנאשמים 2 ו-3 (להלן: אמיר ו-זיאד, בהתאמה, וכן הנאשמים) הואשמו כי הפרו את חובתם לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת העבירות המיוחסות לחברה, כאמור בסעיפים 5 ו-2(ב)(4) ו-2(ב)(5) לחוק.

2.במועד הרלבנטי לכתב האישום עסקה החברה בעבודות מתכת שונות. הנאשמים שימשו מנהלים פעילים בחברה. החברה העסיקה עובדים זרים, כאשר בתקופה הרלבנטית לכתב האישום היו לחברה 27 אשרות להעסקת עובדים זרים (ת/9 – הודעת אמיר חורי מיום 4.5.04).

3.בהתאם לכתב האישום ביום 4.5.2004 נערכה ביקורת יזומה של משרד התמ"ת ומשטרת ההגירה במפעל החברה בעמק שרה בבאר שבע. במקום נמצאו 13 עובדים זרים אשר פרטיהם פורטו בכתב האישום (להלן: העובדים). במסגרת הביקורת נבדקו מגורי העובדים ולטענת המאשימה בכתב האישום נמצאו ליקויים רבים. בנוסף, לאחר שלא נמסרו במהלך הביקורת העתקים של חוזי העבודה של העובדים, נטען כי החברה העסיקה עובדים מבלי להחזיק עותק של חוזי העבודה במקום העבודה, בניגוד לחוק.

4.הנאשמים והחברה כפרו בכל העבירות המיוחסות להם. הנאשמים הכחישו כי שימשו כמנהלים בפועל בתקופה הרלבנטית. הנאשמים הודו כי החברה החזיקה בבעלותה את המפעל בו נערכה הביקורת, והודו בקיומה של הביקורת. עוד נטען, כי הסכמי העבודה הומצאו למאשימה (פרוטוקול מיום 12.9.13, עמ' 12).

5.ביום 15.7.14 לאחר שהעד המרכזי מטעם המאשימה לא הגיע להעיד, הגישו הנאשמים בקשה לפיה אין להשיב לאשמה. באותו יום ניתנה על ידי הכרעת דין בה זיכיתי את הנאשמים מעבירות של העסקת עובדים מבלי להעמיד לשימושם מגורים הולמים, בהתאם לסעיף 2(ב)(4) לחוק (פרוטוקול עמ' 36-37). הבקשה לא התקבלה ביחס לעבירה של העסקת עובדים מבלי להחזיק עותק של חוזי העבודה במקום העבודה ולמעשה זהו האישום היחיד העומד כיום להכרעה בענייננו.

טענות המאשימה

6.המאשימה טענה כי אשמת הנאשמים הוכחה ביחס לכל העבירות שיוחסו להם – הוכח כי חוזי העבודה לא נמסרו במועד הביקורת ולמעשה לא היו בשטח המפעל. המאשימה טענה כי לא הוכח כי חוזי העבודה נמצאו אותו זמן במקום אחר. המאשימה טענה כי די בכך כדי להרשיע את הנאשמים. המאשימה טענה כי מאחר שעדי התביעה לא זכרו את האירועים עקב חלוף הזמן, יש ליתן משקל ראייתי מלא למסמכים שנערכו על ידי העדים סמוך למועד האירוע ולהחיל את "כלל הקפאת הזכירה שבעבר". המאשימה טענה כי אין לקבל את גרסת הנאשמים, על כך שהחוזים היו בשטח המפעל אך היו נעולים במשרדו של רואה החשבון החיצוני. נטען כי מדובר בגרסה כבושה, המנוגדת לגרסה שנמסרה על ידי הנאשמים במועד עריכת הביקורת. בנוסף, יש לדחות את הגרסה כיוון שהיא אינה אמינה. ביחס לנאשמים 2 ו-3, המאשימה טענה כי הוכח כי הם היו מנהלים בפועל בחברה במועד עריכת הביקורת ועונים להגדרת "נושא משרה". עוד נטען כי הוכח גם קיומו של היסוד הנפשי אצל הנאשמים.

טענות הנאשמים

7.הנאשמים והחברה טענו כי המאשימה לא הרימה את הנטל להוכיח את אשמתם. לטענתם, לחברה היו חוזי עבודה עם כל אחד מן העובדים, אשר נחתמו עם כל עובד מיד עם תחילת עבודתו. הכל בהתאם לחוק. הנאשמים טענו כי העתקים של החוזים נמצאו בשטח המפעל, אך היו במשרדו של רואה החשבון החיצוני של החברה, מר מוחמד זיידן. לטענתם, מר זיידן היה מגיע לחברה שלוש פעמים בשבוע. בימים בהם לא נכח, דוגמת יום הביקורת, היה משרדו נעול, ולא היה מפתח לפתוח אותו בהעדרו. הנאשמים הכחישו כי חוזי העבודה נחתמו בדיעבד, לאחר עריכת הביקורת. עוד הדגישו, כי כל המסמכים שהחברה התבקשה למסור למאשימה, נמסרו זה מכבר, לרבות עותקים של חוזי העבודה. די בכך כדי להביא לזיכויים מעבירה זו. עוד נטען, כי בהתאם לעדות הנאשמים, בבקשה לקבלת היתר יש לצרף עותק של חוזה העבודה עם העובד כתנאי לקבלת ההיתר. גם בכך יש כדי להראות שבידי החברה היו חוזי עבודה של העובדים, בזמן אמת.

בתגובה לדברי המאשימה בדיון, על כך שלא הוגשו החוזים המקוריים, נטען כי החוזים המקוריים מצויים בידי העובדים, אלא שהמאשימה לא טרחה לחקור את העובדים. ממילא אין לפיכך עדות של מי מן העובדים כי לא ניתן לו חוזה העבודה שנערך עימו. הנאשמים טענו כי החקירה שערכה המאשימה נעשתה בצורה רשלנית ומקוממת, תוך ניסיון להטיל דופי שנאשמים, לרבות טענות בדבר חוסר שיתוף פעולה – כל זאת מבלי שהמאשימה הוכיחה טענות אלה. יתרה מכך, העד המרכזי של המאשימה לא הגיע להעיד, ולמרות זאת המאשימה בחרה שלא לבקש כנגדו צו הבאה.