הע"ז 1358-08 מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' אל זיו תשתיות ופיתוח בע"מ ואח'

ביום 27.12.15 ניתנה הכרעת הדין בעניינם של הנאשמים, במסגרתה הורשעו הנאשמים בגין העסקה שלא כדין של חמישה עובדים זרים. הנאשמת 1 (להלן: "החברה") הורשעה בעבירות לפי סעיפים 2(א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים התשנ"א - 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"), הנאשם 2 הורשע בעבירה זו לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים הקובע את אחריותו של נושא משרה.

בדיון שהתקיים בפני ביום 7.1.16 במסגרת הטיעונים לעונש, טענה המאשימה כי העסקת עובדים זרים מהווה מכת מדינה ופוגעת הן במשק הישראלי והן בעובדים עצמם וכי נקבע בפסיקה שכאשר העסקת עובד זר נעשית ממניעים כלכליים יש להטיל קנס כספי משמעותי שכן על העונש להיות חמור ומרתיע. לגבי מתחם הענישה, טענה המאשימה, כי בנסיבות העניין גם אם בית הדין יקבע כי מדובר באירוע אחד ,הרי שבמסגרת העונש יש לקחת בחשבון כי מדובר על עבירה הנוגעת להעסקתם של חמישה עובדים ומשכך יש להעמיד את מתחם הענישה לגבי החברה – ברף התחתון, כפל הקנס המנהלי כפול חמישה עובדים, והרף העליון, הוא הקנס המרבי העומד על סך של 116,800 ₪, כפול חמישה עובדים. דהיינו בין 100,000 ₪- 584,000 ₪. וכי לגבי הנאשם מתחם הקנס צריך להיות מחצית מקנסה של החברה, כלומר בין 50,000 ₪ - 292,000 ₪. לטענת המאשימה יש לקחת בחשבון את העובדה כי מדובר בעבירה חוזרת של החברה, כאשר הוטלו עליה קנסות מנהליים עובר לתאריך העבירה נושא כתב האישום והן לאחר מכן וכן את התנהלות הנאשמים בניהול ההליך, שהיה לעיתים מיותר וגרם להתמשכות ההליכים. לפיכך ביקשה המאשימה להטיל על הנאשמת קנס של 584,000 ₪ ועל הנאשם קנס של 292,000 ₪ ובכל מקרה לא פחות מהרף המינימלי, וזאת בהתאם לפסיקה כי אין לתת יתרון בידי המבקשים להישפט לעומת אנשים אשר משלמים את הקנסות המנהליים שהוטלו עליהם. עוד ביקשה המאשימה כי הנאשמים יחויבו לחתום על כתב התחייבות להימנע מביצוע עבירה נוספת במשך 3 שנים שאם לא כן יוטל עליהם הקנס המרבי הקבוע בדין. לעניין הבקשה לענישה ללא הרשעה, לגישת המאשימה, הנאשם לא הצביע על פגיעה צפויה וחמורה בשיקומו ומשכך הוא אינו עומד בתנאים אשר נקבעו בפסיקה אשר קבעה כי אין להידרש לאפשרויות תאורטיות של נזק ויש להוכיח נזק ממשי.

מנגד טענו הנאשמים כי יש לקחת בחשבון את העובדה כי מדובר בעבירה משנת 2003, לקולא. באשר לנאשם ביקשה ב"כ הנאשמים לבטל את ההרשעה בהתאם לס' 192 לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב], התשמ״ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), ולשלוח את הנאשם לתסקיר שירות המבחן. זאת נוכח העובדה כי מדובר בעבירה משנת 2003 ובמהלך השנים שחלפו מאז לא נפתחו כנגדו הליכים פליליים. וכי הרשעה תפגע בו בכל המישורים. עוד טען הנאשם כי הוא התגרש לפני כארבע שנים ובאם יוטל עליו הקנס המרבי הוא עלול לפשוט רגל.

דיון והכרעה

לאחר שקילת טיעוני הצדדים ועיון בכלל הראיות והעדויות, הגעתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה לבטל את הרשעת הנאשמים בהתאם לסעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי.

שכן הכלל הוא כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יש להרשיעו בדין (ר׳ ע״פ 9262/03 פלוני נ׳ מדינת ישראל, פ״ד נח (4) 869, 876).

הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהרשעה של נאשם אשר נקבע כי ביצע עבירה, מהווה חריג שיופעל על ידי בתי המשפט במשורה ובמקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת (ר׳ ר״ע 432/85 רומנו נ׳ מדינת ישראל, ניתן ביום 21.8.85 (להלן: ״פרשת רומנו״); ע״פ 2083/96 כתב נ׳ מדינת ישראל, פ״ד נב(3) 337 (1997) (להלן: ״פרשת כתב״); ע״פ 57160-01-14 מדינת ישראל נ׳ חדוות הורים בע״מ ואח׳, ניתן ביום 8.11.14 (להלן: ״פרשת חדוות הורים״).

בנסיבותיו של מקרה זה לא שוכנעתי כי מתקיימים התנאים המצדיקים את ביטול ההרשעה. ביחס לנאשם נטען באופן כוללני כי הרשעה תפגע באופן קשה בנאשם, אך לא הובאה כל ראיה לכך כי תגרם לנאשם פגיעה מעצם הרשעתו שהיא חמורה מהפגיעה הנגרמת לכל אדם המורשע בעבירה דומה. הנאשם לא הצביע על פגיעה ספציפית היכולה להיגרם לו כתוצאה מההרשעה, כך שלא מתקיימות בנסיבות המקרה, נסיבות יוצאות דופן המצדיקות הימנעות מהרשעה.