הסתדרות הגמלאים בישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקל

השופטת ע' ברון:

1. עתירה לביטול פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה מיום 13.9.2017 ב- ע"ע 28399-11-16 (סגנית הנשיא ו' וירט ליבנה, השופטת ס' דוידוב-מוטולה, השופטת ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור מר שי צפריר ומר שלמה נוימן) (להלן: פסק הדין בערעור); וכן לביטול פסק הדין שעליו הוגש הערעור, הוא פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו מיום 5.10.2016 ב-סע"ש 2561-01-16 (השופטת ח' גרשון-יזרעאלי ונציגי הציבור גב' שוש ברוך ומר משה רוזנבלום) (להלן: פסק הדין בבית הדין האזורי, וביחד: פסקי הדין). פסקי הדין עניינם בתביעה להקצאת מניות לגמלאי "תנובה", שנדחתה מחמת התיישנות ומעשה בית דין.

הרקע העובדתי הצריך לעניין

2. המשיבה, "תנובה", נוסדה בשנת 1926 כאגודה שיתופית חקלאית בבעלות מושבים וקיבוצים. בשלהי שנות ה-90 של המאה הקודמת החלו לדון באפשרות של מכירת גרעין השליטה בחברה לידיים פרטיות, ובמקביל התקיימו מגעים בין הנהלת תנובה לבין נציגות העובדים בדבר הקצאת מניות לעובדי תנובה. אפשרות זו שבה ועלתה בפורומים ובהסכמים שונים לאורך השנים, ובהם "מסמך הבנות" שנחתם בין הנהלת תנובה ונציגות העובדים בשנת 1998 שבגדרו הצהירה ההנהלה כי תעשה כל שביכולתה על מנת שתיערך הקצאה לעובדים; ובנובמבר 1999 נערך כינוס של ועידת תנובה, שבמסגרתו הסמיכה הועידה את המועצה לדון בבקשת העובדים להקצאת זכויות בתנובה עבורם. השליטה בתנובה אכן עברה לבסוף לידיה של קרן אייפקס, ועל רקע המכירה הצפויה נחתם בשנת 2007 הסכם קיבוצי מיוחד בין תנובה לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, שמטרתו הייתה להבטיח את שמירת זכויות עובדי תנובה לאחר העברת השליטה (להלן: הסכם 2007 או ההסכם). בין היתר הכיל ההסכם מנגנון תגמול מיוחד שיינתן לעובדי תנובה, ותנובה הצהירה כי במעמד זה היא מסלקת התחייבויות קודמות (אם וככל שניתנו) הקשורות לאופציות, למניות, לדיווידנדים או לכל תגמול אחר לעובדים (להלן: מענק המכירה). יובהר כי ההסכם חל רק על עובדיה "הפעילים" של תנובה, קרי הוא אינו חל על גמלאי תנובה, למעט אוכלוסייה ספציפית של גמלאים שפרשו מכוח "הסכם פרישה מוקדמת" וטרם הגיעו לגיל הפרישה החוקי בעת שההסכם בא לעולם.

           ביום 29.1.2008 הגישו 3,050 גמלאי תנובה תביעה נגד תנובה וארגון עובדי תנובה באמצעות ועדי הגמלאים במחוזות השונים, בטענה לקיפוחם ולזניחתם של אלפי גמלאי החברה במסגרת הסכם 2007 (ע"ב 2468/08). תביעה זו והבקשה לסעד זמני שהוגשה בגדרה נדחו ביום 7.2.2008 בנימוק שהוגשו על ידי צדדים לא מתאימים, בשיהוי ניכר וללא תשתית נורמטיבית ראויה; ואולם הובהר כי "אין באמור בבקשה זו (כך במקור, ע'ב') בכדי למנוע ממי מהתובעים להגיש תובענה אישית כנגד מי מהנתבעים בסוגיות אשר הועלו בתובענה זו". בעקבות כך הוגשה תובענה נוספת על ידי העותרת, שבגדרה נטען כי מענק המכירה צריך לחול גם על גמלאי החברה וכי הסכם 2007 סותר את תקנת הציבור ולוקה באפליה מחמת גיל (ע"ב 5841/08) (להלן: התביעה הראשונה). התביעה הראשונה הסתיימה על דרך של פשרה בין הצדדים ובה הוסכם שהתביעה תידחה, אך תנובה היא שתישא בשכר טרחת באי כוח הסתדרות הגמלאים בסך 50,000 ₪ (להלן: הסכם הפשרה). ביום 11.1.2011 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה והתביעה הראשונה נדחתה כמוסכם.

3. בשנת 2014 נמכרה השליטה בתנובה מקרן אייפקס לחברת Bright Food Group (להלן: ברייטפוד). גם בעקבות מכירה זו נחתם הסכם קיבוצי מיוחד שמכוחו נקבע שעובדי תנובה הפעילים יזכו למענק מיוחד (להלן: הסכם 2014). עקב כך הוגשה ביום 20.10.14 לבית הדין האזורי בתל אביב-יפו התביעה נושא ערעור זה (להלן: בית הדין האזורי), בה דרשה העותרת הקצאת מניות לגמלאי תנובה, פיצוי הגמלאים בגין עסקת העברת השליטה בחברה, ועיגון התשלום השנתי בגין הזכויות הסוציאליות של העובדים. תנובה ביקשה מנגד את סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ומעשה בית דין, וכן טענה כי גמלאי תנובה מעולם לא הוכרו כבעלי מניות בחברה והכחישה כל התחייבות להקצאת זכויות (סע"ש 2561-01-16 מאוחד עם ס"ק 15236-10-14) (להלן: התביעה השנייה).

פסקי הדין

4. בית הדין האזורי קיבל את בקשת תנובה ודחה את התביעה השנייה על הסף בשל התיישנותה ומחמת מעשה בית דין. לעניין ההתיישנות נקבע כי עילת התביעה נולדה בשלהי שנות ה-90 של המאה הקודמת, עם קיומם של מגעים והחלטות שמהוות את הבסיס הנטען לזכות העובדים להקצאת מניות. בתוך כך נדחתה טענת העותרת שלפיה חובתה של הנהלת תנובה להקצות זכויות בתנובה לגמלאי תנובה מהווה "חובת נאמנות" שלא קוימה עד היום, כך שעילת התובענה היא הפרת יחסי הנאמנות ומירוץ ההתיישנות חל רק מעת הפרת החובה. בית הדין האזורי קבע שלא הונח כל יסוד לטענה בדבר נאמנות, וכי גם אם הייתה מוכחת הטענה בדבר נאמנות הרי שהתביעה התיישנה לנוכח הסכם 2007 שיש לראות בו משום כפירה בנאמנות – זאת משהובהר בגדרי ההסכם שהוא מהווה מבחינת תנובה סוף פסוק בכל הקשור להענקה או שיוך מניות לעובדים; ואילו התביעה הוגשה למעלה משבע שנים ממועד החתימה על הסכם זה. בנוסף קבע בית הדין האזורי לעבודה כי טעם נוסף לדחיית התביעה על הסף הוא מעשה בית דין; וזאת על אף שנתבקשו סעדים שונים בשתי התביעות – בתביעה הראשונה התבקשה הכללת הגמלאים בהסכם 2007 ובתביעה השנייה התבקשה הקצאת מניות – זאת משום שעניינן של שתי התביעות הוא בעילות תביעה מקבילות וזהות במהותן. בשולי פסק הדין התייחס בית הדין האזורי לגורמים נוספים שיש בהם כדי לתמוך בהחלטה בדבר דחיית התביעה השנייה על הסף, ובהם היות העותרת אורגן של ההסתדרות הכללית והקושי הטמון בכך שהיא חפצה לערער על תוקפם של הסכמים שההסתדרות חתומה עליהם.

           על פסק הדין של בית הדין האזורי הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, והוא נדחה ביום 13.9.2017 (להלן: בית הדין הארצי). בית הדין הארצי קבע כי בדין נדחתה התביעה מחמת התיישנותה, וסבר שאין צורך להכריע בשאלת היווצרותה של "נאמנות" במקרה הנדון, מהטעם שהסכם 2007 מהווה בין כה וכה כפירה בנאמנות הנטענת; ומשכך עילת התביעה התיישנה זה מכבר. עוד הצטרף בית הדין הארצי לקביעה שלפיה פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה על יסוד הסכמת הצדדים מקים מעשה בית דין ומונע מן העותרת להגיש תביעה חדשה בגין אותה עילה. בתוך כך דחה בית הדין הארצי את טענת העותרת שלפיה לא קם מעשה בית דין מכיוון שבשתי התביעות נתבקשו סעדים שונים, והדגיש כי אף אם מדובר בסעדים שונים קיימת זהות עילה שכן שתי התובענות מבקשות לבסס עצמן על ההתחייבות הנטענת בשלהי שנות ה-90 של המאה הקודמת.