הנסון (ישראל) בע"מ נ' אל סייד ספאלדין

השופט ע' פוגלמן:

           בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט העמית ג' גינת) שבגדרו התקבל ערעורו של המשיב על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ה' פלד) אשר דחה את תביעת המשיב לפיצויים משמצא כי זה לא עמד בנטל להוכחת שיעור נזקו. 

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

1. המשיב רכש מהמבקשת בטון מסוג ב-30 אשר שימש ליציקת תקרת בית פרטי שבבעלותו (להלן: התקרה). מבדיקת מעבדה של חברה המבצעת בדיקות תקן לבטון כתנאי למתן טופס אכלוס על ידי הרשויות עלה כי חוזק הבטון בגיל 7 ימים ובגיל 28 ימים אינו עומד בדרישות לבטון מהסוג האמור. בעקבות זאת הגיש המשיב תביעה נגד המבקשת שבמסגרתה עתר למתן צו עשה שיורה למבקשת לבצע את הריסת התקרה ויציקתה מחדש. בהמשך, תיקן המשיב את כתב התביעה על ידי הוספת סעד כספי בגובה הנזקים שנגרמו לו לטענתו עקב אספקת הבטון הלקוי – בסך 247,963 ש"ח. סכום זה כלל שני רכיבים – האחד, אומדן עלות ביצוע הריסה ובנייה מחודשת של התקרה בסך 217,963 ש"ח בהסתמך על חוות דעת מומחה מטעם המשיב; השני, נזקים נטענים שנגרמו כתוצאה מהעיכוב בהשלמת בניית הבית בסך 30,000 ש"ח. זאת, תוך שהמשיב הבהיר כי הרס את התקרה וביצע את יציקתה מחדש בעצמו. הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם בסוגית עמידת הבטון שסופק בדרישות התקן והשלכות העניין לגבי פעולות עתידיות, ככל שידרשו. בהחלטתו מיום 17.7.2011 מינה בית משפט השלום מומחה מטעם בית המשפט שיחווה דעתו בסוגיה האמורה. בחוות דעתו העריך המומחה מטעם בית המשפט כי לא קיימת וודאות שחוזק הבטון בגיל 90 ימים יהיה גבוה מזה שנתקבל בבדיקות המעבדה. משכך, עמד על מספר דרכי פעולה אפשריות בהן ניתן היה לנקוט על מנת להתמודד עם המצב האמור, וביניהן הריסת התקרה ויציקתה מחדש, כפי שביצע המשיב בפועל לטענתו. ביום 1.5.2012 קיבל בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ה' פלד) את תביעת המשיב וחייב את המבקשת לשלם למשיב סך של 247,963 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (להלן: פסק הדין הראשון). גובה הפיצוי נקבע בהתבסס על חוות דעת המומחה מטעם המשיב שלגביה נקבע כי היא מהווה ראיה מספקת לאומדן נזקיו, אותה לא עלה בידי המבקשת לסתור.

2. המבקשת ערערה על פסק דין זה וביום 8.4.2013 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר (כתוארו אז) ג' גינת) את הערעור בחלקו (להלן: פסק הדין בערעור הראשון). נקבע כי אין מקום להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בדבר איכות הבטון שסיפקה המבקשת למשיב שכן אלו מעוגנות בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט – אותו נמנעה המבקשת מלחקור. בצד זאת, נקבע כי משהמשיב טען שביצע את הריסת התקרה ויציקתה מחדש בעצמו, לא היה מקום לקבוע את שיעור נזקו בהתאם לאומדן המומחה מטעמו, כי אם היה על המשיב להוכיח בפועל את עלות ביצוע הפעולה האמורה תוך המצאת תיעוד נדרש. משכך, בוטל החיוב שנקבע בפסק הדין הראשון ונקבע כי סוגית שיעור הנזק תוחזר לבית משפט השלום אשר ידון ויכריע בה מחדש בהתאם להערות בית המשפט המחוזי ועל יסוד כתבי הטענות שהוגשו בבית משפט השלום, לאחר שמיעת עמדת הצדדים בעניין.

3. ביום 7.9.2015, לאחר שהוגשו ראיות הצדדים בסוגית הנזק והתקיימו מספר דיוני הוכחות, קבע בית משפט השלום כי המשיב לא הציג תיעוד להוכחת טענתו שלפיה אכן הרס ויצק את התקרה מחדש וכי לא עלה בידו להוכיח את הנזק שנגרם לו בפועל בעקבות אספקת הבטון הלקוי (להלן: פסק הדין השני). בהקשר לכך, צוין, בין היתר, כי המשיב הציג גרסאות סותרות ביחס לזהות מבצע העבודות הנטענות, כמו גם ביחס לספק חומרי הבטון שנועד ליציקת התקרה מחדש. בהתחשב באמור, כמו גם בכך שלא הוצגו חשבוניות מתאימות התומכות בטענות המשיב, לא שוכנע בית המשפט כי המשיב אכן פעל לתיקון הנזקים שנגרמו לו בעקבות מעשי המבקשת. נקבע ש"ברי כי לתובע [המשיב – ע' פ'] נגרם נזק. אולם משנקבע בפסק הדין בערעור כי לא ניתן להסתפק באמדן, ולאחר שהתובע לא עמד בנטל כפי שנקבע בפסק הדין בערעור – לא נותר לי אלא לדחות את התביעה".

4. לשלמות התמונה, יצוין כי ביני לביני הגישו הצדדים בקשות רשות לערער על החלטות ביניים שניתנו במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט השלום לאחר שסוגית שיעור הנזק הוחזרה לפתחו. אפרט להלן חלק מהחלטות בית המשפט המחוזי שניתנו בבקשות השונות (כב' השופטת ע' צ'רניאק), הרלונטיות לבקשה שלפניי.

           בפסק הדין מיום 15.1.2014 דן בית המשפט בבקשת רשות לערער על החלטת ביניים שבגדרה נדחתה עתירת המבקשת לגילוי ועיון במסמכים (להלן: פסק הדין מיום 15.1.2014). הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער ולקבל את הערעור. נקבע כי "בנסיבות דנן, בהן בהתאם לפסק הדין בערעור הוחזר הדיון לערכאה קמא והמשיב הורשה להוכיח מחדש את נזקו באמצעות ראיות שלא הוגשו קודם לכן, יש מקום לגילוי המסמכים המבוקש אשר נוגעים לשיעור הנזק [...] בפרט נוכח החסד שנעשה עם המשיב לפיו ניתנה לו האפשרות לתקן את מה שהחסיר בעבר".

           בפסק הדין מיום 1.12.2014 דן בית המשפט המחוזי בבקשת רשות לערער על החלטת ביניים בה נדחתה בקשת המשיב להגיש שאלות הבהרה למומחה מטעם בית המשפט באשר ל"גובה עלות התיקונים לפי ערך מינימלי סביר" מאחר שזו אינה מתיישבת עם פסק הדין בערעור הראשון לעניין האופן שבו נדרש המשיב להוכיח את שיעור נזקו הנטען (להלן: פסק הדין מיום 1.12.2014). הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער ולקבל את הערעור, תוך שנקבע כי פסק הדין בערעור הראשון התיר למשיב "להוכיח את ניזקו ומבלי להגבילו לכאורה בדרך בה יוכיח נזק זה", ועל כן היה על בית משפט השלום לנמק את החלטתו. לפיכך, הוחזר הדיון בבקשה להגשת שאלות הבהרה למומחה מטעם בית המשפט לבית משפט השלום על מנת שיתן בה "החלטה מנומקת כדבעי". בהחלטת בית משפט השלום מיום 4.12.2014 נדחתה בשנית בקשת המשיב האמורה תוך שנקבע כי פסק הדין בערעור הראשון אפשר למשיב להוכיח את הנזק שנגרם לו בפועל על ידי המצאת תיעוד מתאים, ולא על דרך של אומדן. על החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור נוספת.