הניתן לחייב בכתובה לפני הגירושין

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי פתח תקווה מיום ב' בניסן תשע"ב (25.3.2012), כדלהלן:

"הוגשה תגובת האישה ל"בקשה לביטול תביעת הגירושין".

כיון שב"כ האישה אינו מתנגד לסגור את תביעת הבעל לגירושין, והואיל והאישה לא מבקשת גירושין, הלכך לא ניתן לדון בכתובה כל עוד האישה לא מסכימה או מבקשת גט, ע"כ סוגרים את תיק הגירושין שפתח הבעל."

ב"כ המערערת טען שהיות שלפני החלטה זאת, בית הדין האזורי קבע בפסק דינו שלא ניתן לחייב את האשה בגט, לפיכך לא היה מקום לסגור את תיק הגירושין שפתח הבעל. כמו כן טען, שקביעת בית הדין האזורי בהחלטה נשואת הערעור, שב"כ האשה אינו מתנגד לסגור את תביעת הבעל לגירושין, איננה נכונה: "בתגובתי לבית הדין האזורי ציינתי שהאשה מסכימה להתגרש בתנאי שהבעל ישלם את דמי כתובתה". לדברי ב"כ המערערת, היה על בית הדין לדון בכתובה וזאת בהתאם לתשובת מהר"י הלוי.

ב"כ המשיב טען, בעיקר, שאין מקום לדון בתביעת כתובה ללא שמונחת לפני בית הדין הרבני תביעה לגירושין. לדבריו תתכבד האשה ותגיש תביעה לגירושין.

יצוין שבמהלך הדיון, העלו הצדדים טענות ביחס לסכום הכתובה, ואין מקום להעלותם לפנינו היות שבית הדין האזורי עדיין לא דן בכך.

לאחר שמיעת ב"כ הצדדים אנו סבורים שצדק כב' ביה"ד האזורי שסגר את תיק הגירושין לבקשת הבעל. כמו כן צדק בעמדתו שאין מקום לקיים דיון בכתובה כאשר אין לפניו בקשה לגירושין מצד האשה.

והנה לפנינו תשובת מהר"י הלוי לר' יעקב לבית הלוי (שנת שצב) סי' י"ו, אותה מזכיר ב"כ האשה:

"ראובן עברו בינו לבין אשתו מריבות הרבה וכפי הנראה שכונתו היא לקום וללכת חוץ לעירו במקום שליבו חפץ כדי שעל כרחם של קרובי אשתו ירצו ללכת אחריו לקחת ממנו גט כדי שלא תשאר עגונה ויתפייסו בכל מה שיחזיר להם מנדונייתה...

ראיתי מה שכתבו בנדון זה החכמים... דכתובה לא ניתנה ליגבות מחיים ומזה לא היה צורך להם להאריך... דפשיטא דאין כתובה נגבית מחיים ולא שאני לן בין הכתובה לנדוניתא ולאפוקי סברת הרב בעל העיטור המחלק בין עיקר כתובה דדוקא בעיקר הכתובה ובתוספת אמרינן לא ניתנו לגבות מחיים אבל לא בנדוניא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל... ואמנם בנ"ד לא שייך זה כלל דבנ"ד הדברים מוכיחים שסיבת הקטטות היא שהם רואים כוונתו הרעה לאכול לה כל הממון ואח"כ לקום ללכת חוץ מהעיר כדי שיצטרכו על כרחם להתרצות ממנו בגט בלבד ואם כן לא שייך הכא אין כתובה נגבית מחיים דה"ל כבע"ח שרואים בו שהוא מבזבז ממונו... ואין לומר דשאני ב"ח דאע"ג דלא מטי זימניה מכל מקום עתיד הוא לבוא בהכרח משא"כ זמן גבית כתובה דאפשר דלא יבא לעולם... דבנדון דידן כל הקטטות אינם רק בעבור שגילה דעתו שרוצה להניחה וכדי שלא יפרע לה נדונייתא חשב לקום ולברוח כדי שעל כרחה תתפייס בגט בלבד וא"כ ה"ל כאילו הגיע זמן הפרעון דהרי לגירושין עומדת לפי הנראה ממעשיו... וא"כ בנדון דידן ה"ל כאילו הגיע זמן הגביה כיון שגילה דעתו ומעשיו מוכיחים שזה הוא כונתו לגרשה וראיה ממעשה... דתותרנית... דמשמע בהדיא דכל שנראה כונתו שהוא לגרשה אע"ג שעדיין לא גירשה ואע"פ שיכול לטעון שאפילו היתה תותרנית לא היה מגרשה אפילו הכי כיון שיש אמתלאה ודברים הניכרים שדעתו לגרשה ה"ל כאילו גרשה כבר ואינו זוכה בירושתה, ואם כן בנ"ד אע"ג דלא גירשה עדיין, כיון שמעשיו מוכיחים שכונתו לגרשה ה"ל כאילו גרשה וכבר הגיע זמן גבית הכתובה, ואע"ג דהתוס' ז"ל פליגי עליה דרשב"ם... ואם כן בנידון דידן שיש אמתלאות ודברים הניכרים שבדעתו לגרשה כולי עלמא מודו לרשב"ם דה"ל כאילו ביאר בפירוש בפיו שהוא עומד לגרשה וכיון שכן הגיע זמן קרינן ביה..."

ועיין שם עוד שכתב לדחות דברי הטוען שאין להתיר לה לקחת הנדוניה כי אם בצירוף טענה למה הבעל אינו מקובל עליה, וסיים: "ולא שייך כלל בנידון דידן לא ניתנה כתובה לגבות מחיים."

המעיין בתשובת מהר"י הלוי יראה שעיקר הטעם להוצאת הכתובה מידי הבעל היה מחשש שיכלה את הממון ושוב לא יהיה מניין לגבות את הכתובה.

ועוד, כפי האמור שם, כוונת הבעל להרחיק נדוד ולאלץ את האשה לקבל את הגט על כורחה בלי לקבל את כתובתה. ובנידון דינן אין הבעל דוחק באשה להתגרש.

ועוד, כפי הנידון שם, חלק ניכר מן הכתובה כלל את הנדוניא שהביאה האשה לבעל ונכתבה בכתובה כפי שהיה מקובל בעבר.

ובעיקר הדין של חיוב בכתובה לפני מתן הגט, ביה"ד רואה לנכון לצטט את דברי הפוסקים בזה.

וז"ל המרדכי בריש המדיר:

"כתב הר"ם ז"ל כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מ"מ נפיק ממונא מיניה כאן דכיון דחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה אם לא הרשינו לכוף להוציא דאם היינו כופים ה"ל מעושה שלא כדין מ"מ כתובה מ"ט לא נפיק מיניה כיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה הלכך מפקי' מיניה כתובה ויהבינן לה מנה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה."

הרי מפורש בדברי המרדכי, כי רק באופן שנפסק שהבעל חייב לתת גט ומסרב, יש לחייבו בדמי הכתובה. וכן כתב הרשב"א (חלק א סימן אלף קצב), וז"ל:

"ומיהו יוציא ויתן כתובה דקא אמרינן אומרים לו להוציא ואם רצה להוציא יוציא ויתן כתובה. ואם לא רצה להוציא אין כופין להוציא שאין כופין אלא לאותן השנויי' במשנת המדיר וכו' אבל כאן אין כופין להוציא בשוטי אלא בגביית כתובתה כלומר שכופין אותו ליתן לה כתובתה עכשו ואם לא רצה והוא מורד מוסיף והולך."