א.
רקע הדברים
1. בפני שתי המרצות פתיחה אשר הדיון בהן אוחד. בה.פ. 1110/06 הגישו המשיבים 1 ו-2 בקשה לאישור פסק בורר, שניתן ביום
13.12.2004 על ידי בית הדין הרבני האזורי בנתניה (הרב הנכבד יעקב זמיר, אב"ד, והרבנים הנכבדים שלמה שפירא ואברהם שינדלר). בית הדין מונה כבורר על פי שטר בוררות שחתמו המבקש 3 והמשיב 1. ה.פ. 1160/06 הינה בקשה לביטול פסק הבורר הנ"ל, שהוגשה על ידי המבקשים 1-3, מטעמים של חוסר סמכות והעדר הסכם בוררות בר-תוקף. המשיב 3 איננו אישיות משפטית, אלא בית הכנסת שהוא העמותה - המשיבה 2.
2. בשנת 1993 חתמו המבקשים 2-3, הרבנים אליעזר סורוצקין ושלמה רדונסקי (להלן, בהתאמה: "
סורוצקין" ו"
רדונסקי") בשם המבקשת 1 (להלן: "
עמותת עוללים"), על חוזה לשכירת מבנה (להלן: "
המבנה") השייך לעמותת בית הכנסת "אהל יצחק" (משיבה 2, להלן: "
אהל יצחק"). כמו כן, חתמו סורוצקין ורדונסקי כערבים על שטר ביטחון על סך 25,000 ש"ח, להבטחת החיובים הנובעים מן החוזה. בשם בית הכנסת חתם על חוזה השכירות המשיב 2, יצחק אהרוני (להלן: "
אהרוני"), שהוא גבאי וחבר ועד בית הכנסת "אהל יצחק" (סעיפים כב-כג לפסק הבורר). במועד כלשהו התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לתשלומי שכר הדירה בגין המבנה, וביום 6.3.2001, חתמו אהרוני מחד ורדונסקי מצד שני, על שטר בוררות בו הוסכם כי הצדדים:
"מוסרים בזה את הבירור שבינינו בענין שכר דירה על המבנה ששימש כ'ישיבה', והשייך לביהכ"נ שעליו התובע הינו גבאי, לביה"ד הרבני בנתניה אשר יוכל לדון בהתאם לתקנות הדיון בבית הדין, ולהוציא פסק-דין, בין לדין ובין לפשר, הן חלקי או זמני והן גמור או מוחלט, פה אחד או ברוב דעות ללא הגבלת זמן" (נספח א' לבקשה לביטול
).
3. בהתאם לשטר הבוררות הגיש אהרוני, בשם עמותת בית הכנסת "אהל יצחק", תביעה נגד המבקשים לבית הדין הרבני האזורי בנתניה, לתשלום שכר דירה על המבנה הנ"ל. בתום הליך הבוררות, קבע בית הדין הרבני בפסק דינו כי:
"א. על עמותת עוללים לשלם לביהכנ"ס אהל יצחק סך של 17,200$ + 36,093 ש"ח.
ב. ה"ה אליעזר סורוצקין ושלמה רדונסקי ערבים אישית לתשלום חלק מהחוב על סך 12,500 ש"ח כל אחד...".
4. עובר להגשת הבקשה לאישור פסק הבורר פנו המשיבים, בטעות, להוצאה לפועל, על מנת לאכפו, מבלי שביקשו לאשר את הפסק קודם לכן בבית המשפט. תיק ההוצאה לפועל נסגר, וביום 13.9.2006 הגישו המשיבים 1 ו-2 את הבקשה שבפני לאישור פסק הבורר. ביום 27.9.2006 הגישו המבקשים את הבקשה לביטול הפסק, ובגידרה בקשה להארכת המועד להגשתה (פסק הבורר ניתן ביום 13.12.04).
ב.
טענות הצדדים
5. לטענת המבקשים, יש לבטל את פסק הבורר הן בשל העובדה שניתן לטובת ונגד צדדים שלא חתמו על שטר הבוררות, והן משום שבית הדין הרבני חרג מסמכותו, ופעל ללא סמכות, בהכריעו כבורר בעניין המצוי מחוץ לגדר סמכותו העניינית. אשר לטענה הראשונה, סבורים המבקשים כי זו נופלת לגדרו של סעיף 24(1) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "
חוק הבוררות"), הדן במצב בו לא היה הסכם בוררות בר תוקף, ולכן לא חלה לגביה המגבלה שבסעיף 27 לחוק, לפיו יש להגיש את בקשת הביטול תוך 45 יום מיום מתן הפסק. אשר לטענה השניה, מבוקשת ארכה להגשת הבקשה לביטול הפסק, בשל כמה נימוקים. ראשית, טוענים המבקשים כי משלא הוגשה הבקשה לאישור הפסק אלא בחלוף כמעט שנתיים ממועד מתן הפסק, סברו הם כי המשיבים זנחו תביעתם. שנית, טוענים הם כי ביום 6.4.2006 ניתן פסק דין בבית המשפט העליון, בו נקבע כי בית דין רבני אינו יכול לקנות סמכות כבורר מכח הסכמת הצדדים (בג"צ 8638/03
אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול
בירושלים, פדאור 06 (8) 437, להלן: "
עניין סימה אמיר"). שלישית, טוענים המבקשים כי משפתחו המשיבים תיק הוצאה לפועל על יסוד פסק הבוררות, לא היה זה סביר לדרוש מהמבקשים להגיש במקביל להליך זה, לו התנגדו, בקשה לביטול פסק הבורר.
6. המשיבים, בסיכומיהם, טוענים כי המבקשים אינם יכולים להעלות טענה בדבר העדר סמכות בית הדין הרבני, לאחר שחתמו על שטר בוררות שהסמיך את בית הדין לדון בסכסוך, וניהלו בפניו הליך במשך תקופה ארוכה, מבלי לטעון לחוסר סמכותו. עוד טוענים המשיבים כי לבית הדין הרבני קיימת, מאז ומתמיד, סמכות לדון בענייני ממונות כבורר, מכח הסכמת הצדדים, ובית הדין הרבני אכן דן בנושאים אלה כעניין שבשגרה. לטעמם, עניינם שונה מנסיבותיו של עניין
סימה אמיר, שכן באותו מקרה, להבדיל מענייננו, לא שאב בית הדין הרבני את סמכותו מהסכם בוררות שנחתם כדין. יתר על כן, המשיבים סוברים כי לא ניתן להחיל את קביעת בית המשפט בעניין
סימה אמיר על המקרה דנן, שכן פסק הדין של בית המשפט העליון ניתן לאחר שניתן פסק הבורר, ולא ניתן להחילו באופן רטרואקטיבי. אשר לטענה בדבר העדר הסכם בוררות בר תוקף, מבהירים המשיבים כי על שטר הבוררות חתמו אהרוני ורדונסקי בשם בית הכנסת - מחד, ובשם עמותת עוללים - מאידך, שהם גם הצדדים אשר לטובתם וכנגדם ניתן הפסק. לבסוף, טוענים המשיבים כי טענת המבקשים, לפיה סברו שהמשיבים זנחו תביעתם, הינה טענת סרק.
ג.
ביטול פסק בורר - כללי
7. סמכות בית המשפט להיזקק לבקשה לביטול הפסק נקבעה בחוק הבוררות יחד עם העילות המצדיקות את התערבותו. הכלל הוא כי פסק בורר אינו ניתן לערעור, והנטיה העומדת בבסיסו של חוק הבוררות היא להפחית עד למינימום את התערבות בית המשפט בפסקי בוררות. בהתאם לגישה זו פרט המחוקק עשר עילות לביטול פסק בורר, שאין בלתן (סעיף 24 לחוק הבוררות, וראה גם ס' אוטולנגי
בוררות-דין ונוהל, כרך ב' 963-965, 985-986). הפסיקה הלכה אף היא בעקבות המחוקק, ופרשה את עילות הביטול באופן דווקני. כך, נקבע לא אחת כי:
"מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר"(ע"א 823/87
דניה סיבוס, חברה לבניה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב(4) 605, 612).
עוד נקבע כי "...
מדיניותו של חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, היא לעודד את מוסד הבוררות ולמעט בהתערבות בפסק הבורר" (ע"א 3439/90
ד.ד.ד. בניה עבודות עפר והשקעות בע"מ נ' המועצה האזורית מטה יהודה, פ"ד מה(3) 337, 349, להלן: "
עניין המועצה האזורית מטה יהודה").
8. לא זו אף זו. המחוקק אף קבע סייג נוסף (או כלשונה של פרופ' אוטולנגי, "שסתום") לביטול פסק בורר, לפיו גם בהתקיים אחת מעילות הביטול המנויות בחוק, רשאי בית המשפט לדחות בקשת ביטול, אם הוא סבור שלא נגרם עיוות דין (סעיף 26 לחוק הבוררות). בעניין
המועצה האזורית מטה יהודה הנ"ל, קבעה כב' השופטת ש' נתניהו כי: "
צד שהופיע, טען והביא ראיותיו, הנטייה היא לקבוע, שלא נגרם לו עיוות-דין, אפילו יש בידו עילת ביטול מוכרת" (וראה גם ס' אוטולנגי בספרה הנ"ל, עמ' 1167).
9. המבקשים טענו, כי לענין זה יש לעשות הבחנה בין פסק בוררות שניתן בחוסר סמכות, לבין פסק בוררות שביטולו מתבקש מהעילות האחרות המנויות בחוק. לטעמם, "במקרים של הכרעת בורר בחוסר סמכות, אזי מאליו מדובר בעיוות דין", והדבר תואם גם את עמדת בית המשפט בעניין
סימה אמיר (סעיף 26 לסיכומי המבקשים). אולם, גם כאשר עילת הביטול נעוצה באחת משלוש העילות הראשונות המנויות בסעיף 24, יש תחולה לסעיף 26, אף כי מקובלת עלי גישתה של פרופ' אוטולנגי, לפיה יש לנהוג זהירות מיוחדת, או כדבריה "
מן הראוי לעשות... הבחנות מיוחדות", כאשר מדובר בעילות הביטול הנ"ל (ס' אוטולנגי בספרה הנ"ל, עמ' 1174-1175). בע"א 79/76
מרציאנו נ' בן שושן, פ"ד ל(3) 729, בהתייחסו לטענה כי לא ניתן לאשר פסק בורר שניתן בחוסר סמכות, קבע השופט ברנזון כדלקמן:
"
אכן, לפי מושכלות ראשונים, בדרך-כלל פעולה שנעשתה בחוסר סמכות או מתוך חריגה מסמכות אינה תופסת והיא בטלה מעיקרה, והצהרה על ביטולה או על בטלותה אינה אלא הצהרה על אי-קיומה מראשיתה. אבל המחוקק, אם רצונו בכך, יכול להפוך סדרי בראשית משפטיים, ולקבוע כי דבר שכרגיל נחשב לבטל מעיקרו, יהא מעתה ואילך כשר ותקף אלא אם בוטל כדין. בולט הדבר לעין, כי זו היתה כוונת המחוקק במקרה דנן, וסימנים רבים מעידים על כך, בראש ובראשונה, סעיף 26(א) עצמו, לפי לשונו, חל בפירוש על כל אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24. ולענין זה אין אף רמז לכך, לא בסעיף 24 ולא בסעיף 26, שדין שונה יחול על 3 העילות הראשונות, להבדילן מעילות הביטול האחרות."
גם פרופ' אוטולנגי מסכימה כי כל הבקשות לביטול כפופות היום לשאלת העדר עיוות דין (עמ' 1161). ניתן לסכם את ההלכה, ולומר כי בדומה לכלל הבטלות היחסית (בו אדון בהרחבה להלן), אין לקבוע באופן קטגורי שכל פסק בורר שניתן בחריגה מסמכות יוצר עיוות דין, אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו המיוחדות. בהתחשב במגמה המצמצמת התערבות בית המשפט בפסק בורר, ולאור ההלכות האמורות, אבחן להלן את טענות המבקשים.