המורשע-ברצח-חנית-קיקוס-ביקש-משפט-חוזר-ונדחה

פרשת הירצחהּ של חנית קיקוס מעסיקה את מערכת המשפט בישראל מזה למעלה משני עשורים. תחילתהּ בשני הליכים משפטיים שנוהלו בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניינו של המבקש, סולימן אל-עביד; והמשכהּ בערעורו של המבקש ובדיון נוסף בעניינו, בפני הרכב מורחב, שנדונו בפני בית-משפט זה. תריסר שופטים ישבו בדין בערכאות השונות בעניינו של המבקש, שהורשע בתום ההליכים נגדו ברציחתהּ ובאינוסהּ של חנית קיקוס ונידון למאסר עולם. לאחר שהגיש בשנת 2005 בקשה לחנינה מנשיא המדינה, נתבקשה השופטת בדימוס מ' בן-פורת לכתוב חוות-דעת מייעצת לנשיא המדינה בעניינו של המבקש. גם דעתהּ הייתה כי המבקש הורשע בדין. עניינו של המבקש נבחן אפוא בידי גורמים רבים.

           עתה מונחת בפניי בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר בעניינו של המבקש מכוח סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לטענתו ישנן עשרות עילות – 39 ליתר דיוק – המצדיקות קבלת הבקשה, לפי שלוש מהחלופות הקבועות בסעיף: פסק-דין שהושג בשקר או במרמה (סעיף 31(א)(1)); ראיות או עובדות חדשות (סעיף 31(א)(2)); וחשש לעיוות דין (סעיף 31(א)(4)). ביום 1.9.2014 התקבלה חוות-הדעת מטעם היועץ-המשפטי לממשלה בתגובה לבקשה.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1. על ההיסטוריה של ההליך המשפטי ניתן ללמוד מהמסמכים שהגישה המדינה. ראוי היה שהמבקש עצמו יסקור את הרקע לבקשתו ויצרף את פסקי-הדין השונים שניתנו בעניינו.

           חנית קיקוס (להלן: חנית או המנוחה), תושבת אופקים, הייתה כבת שבע-עשרה ביום הֵעָלְמָהּ. בערב ה-10.6.1993 יצאה חנית מביתהּ, פעמיה לכיוון באר-שבע, לחגיגת יום-הולדתו של חברהּ, אורן כהן (להלן: אורן). היא החזיקה בידהּ שקית ובה מצית וחולצה, מתנות שקנתה לאורן. חנית תכננה להגיע לבאר-שבע באמצעות טרמפים. אל תחנת הטרמפים הממוקמת ביציאה מאופקים הגיעה עם שתיים מחברותיה, אושרית מוריס והילה אבוטבול (להלן: הילה), ברכב שבו נהג חיים בן-סלומון (להלן: בן-סלומון), חברהּ של הילה. היא ירדה מהרכב סמוך לשעה 19:45. הילה עוד הספיקה לראות שחנית לא עלתה על אוטובוס שהגיע לתחנה. מיקי שכיני, שהכיר את חנית מבית-הספר, ראה אותה עודנה עומדת בתחנת הטרמפים בשעה 20:10. מאז לא נראתה חנית. היא לא הגיעה באותו ערב לביתו של אורן. למחרת בבוקר החלו חיפושים נרחבים אחריה בהשתתפות שוטרים ומתנדבים. החיפושים העלו חרס. לבסוף הוכרזה חנית כנעדרת.

           לאחר כשנתיים מיום הֵעָלְמָהּ של חנית נתגלו שרידי שלד בבור באזור "נאות חצרים" שליד באר-שבע. השרידים נתגלו על-ידי פועלים שעבדו במקום. ה"בור" היה תא-ביקורת מכוסה מכסה-בטון במשקל 20-10 קילוגרמים, שנמצא על קו-ניקוז בצדי-הכביש. בנייתו של תא-הביקורת טרם הושלמה במועד שבו נמצאו השרידים והוא לא היה פעיל. השרידים שנמצאו חסרו את עצמות האגן, את החוליות התחתונות של עמוד-השדרה ואת רוב עצמות הגפיים התחתונות. ביום-המחרת נמצאו בבור עצמות הפיקה וכף-רגל שמאל. על פלג-הגוף העליון של השלד נמצאו חולצה וחזייה. הנעליים, המכנסיים והתחתונים לא נמצאו בבור. השרידים נשלחו לבדיקות מקיפות בחו"ל. תוצאות הבדיקות אִשרו כי אלה הם אכן שרידי-גופתהּ של חנית.

2. המבקש היה כבן ארבעים-וארבע שנים ביום הֵעָלְמָהּ של חנית. הוא התגורר באותה עת עם אשתו ועם ילדיו ביישוב רהט ועבד במִטמנת-האשפה "דודאים" (להלן: המִטמנה). המִטמנה ממוקמת בצד הכביש המחבר בין אופקים לבין באר-שבע. תפקידו של המבקש, שעבד כנהג רכב מסוג שופלדוזר, היה לסדר את האשפה שהובאה על-ידי משאיות-האשפה, ליישרהּ ולכסותהּ באדמה. לעבודתו, שהייתה לרוב במשמרות-לילה בין חצות-הליל לבין 6:30 בבוקר לערך, נהג המבקש להגיע לבוש בגדי-עבודה. לשם הגעה למִטמנה, נהג המבקש לנסוע ברכבו הפרטי אל מעסיקו, הקבלן סעיד סלימאן אל-רומיילי; לחנות בחצר-ביתו; ולנסוע למִטמנה באמצעות רכב-העבודה שהעמיד המעסיק לרשותו לשם כך.

           המבקש, בהתאם למספר חוות-דעת שהוגשו בעניינו, סבל מפיגור ומנת-המשכל שלו הייתה נמוכה – כחמישים. במשפט נתגלעה מחלוקת אם פיגור זה הוא אורגני (כתוצאה מפגיעה מוחית כל שהיא) או סביבתי (קרי פיגור שנוצר עקב העדרם של גירויים מספקים בסביבה שבה גדל ובשל העובדה שהוא לא למד בבתי-ספר כלל). בסופו של דבר קבע בית-המשפט המחוזי כי פיגור זה היה סביבתי. עם זאת, כפי שייסקר בהמשך, קבע בית-המשפט – בין היתר עקב קיומו של הפיגור – כי תִּדָּרֵשׁ בעניינו של המבקש תוספת ראייתית מחמירה יותר.

3. ביום 18.6.1993, שמונה ימים לאחר הֵעָלְמָהּ של חנית, הוחלט לזמן את המבקש לחקירה ולעצרו. בשלב זה זומן המבקש בתור עד. ההחלטה לזמן את המבקש לחקירה נתקבלה בעקבות הודעה שמסר מסעוד אזולאי (להלן: אזולאי), אחד מנהגי-המשאיות שהביאו אשפה למִטמנה. אזולאי סיפר שבערב הֵעָלְמָהּ של חנית הוא הגיע למִטמנה בשעה 23:45. שער-הכניסה היה נעול. בשעה 00:05 פתח לו את השער השומר בכניסה למִטמנה, מוחמד בחרי שחאדה (להלן: שחאדה). שחאדה ביקש מאזולאי לומר למבקש, שהיה ליד בור-האשפה, לבוא לקחת את השופלדוזר. אזולאי מצא את המבקש בסמוך לבור-האשפה, יָשוּב במכונית של מעסיקו. אזולאי שאל את המבקש על פשר מעשיו במקום ללא השופלדוזר ותהה אם המבקש "אינו יכול יום אחד, לא להריח את הזבל". המבקש ענה לאזולאי כי שחאדה מקיים יחסי-מין עם בחורה בצריף השומר וכי הוא אינו רוצה להפריע לו.