המועצה המקומית תל-מונד נ' משה אברבוך ואח'

           לפנַי בקשת המועצה המקומית תל מונד (להלן: המבקשת) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט י' שינמן) מיום 11.8.2017 במסגרת עת"מ 49560-06-14, בגדרו נקבע כי יש לאפשר למשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים) לשלם היטלי השבחה בהתאם ל"שומות מוסכמות" שהוצאו להם ביום 1.4.2009.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים

1. במוקד ההליך, 70 שומות היטל השבחה שהוצאו ביום 1.4.2009 למשיבים ולבעלי מקרקעין נוספים, על ידי שמאי משיבה 3, הוועדה המרחבית לתכנון ולבניה "שרונים" (להלן: הוועדה). המדובר בשורה של שומות מוסכמות אשר אין חולק כי הוצאו שלא בהתאם להליך הקבוע בחוק התכנון והבניה, התשכ"ב-1965 (להלן: החוק), ואין חולק כי מי מבעלי המקרקעין אשר הגיש בקשה למימוש השומה שהוצאה לו, חויב בהיטל השבחה בהתאם לאותה שומה מוסכמת.

2. עם זאת, לאחר שהתברר כי נפלו פגמים בהליך קביעת השומות המוסכמות, הורתה המבקשת לוועדה להוציא שומות חדשות בהתאם להוראות הדין, בעת שתוגש בקשה למימוש אותן שומות מוסכמות השנויות במחלוקת, ובהתאם לכך החליטה הוועדה להקפיא את גביית ההיטלים בהתאם לשומות המוסכמות, עד לבירור העניין. המשיבים, אשר לא התאפשר להם לשלם את היטלי ההשבחה שהוטל עליהם מכיוון שלא הגישו בקשה למימוש השומה לפני שהתקבלה ההחלטה על "הקפאתה", הגישו עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים במסגרתה התבקש בית המשפט לקבוע כי יש לאפשר להם לשלם את היטלי ההשבחה לפי השומה המוסכמת שהוצאה להם. לאחר שהוגשה העתירה, קיבלה הוועדה החלטה סופית לפיה מי שטרם מומשה השומה המוסכמת שנקבעה לו, אכן תונפק לו שומה חדשה חלף השומה המוסכמת שנקבעה כאמור.

3. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע ביום 11.8.2017 כי החלטת הוועדה להתעלם מהשומות שהוצאו לעותרים ולהוציא שומות אחרות תחתיהן הינה בלתי סבירה בנסיבות העניין, גם אם אין חולק כי השומות המוסכמות הוצאו שלא בהתאם להליך הרשמי הקבוע בדין. זאת מכיוון שבמשך שנים הוועדה, העותרים ונישומים אחרים ראו בשומה כשומה מוסכמת שהשתכללה ובעלי חלקות אחרים אף שילמו היטלים על בסיס אותן שומות. כמו כן, במסגרת הליך משפטי אחר הביעה הוועדה את דעתה כי היא רואה בשומות המוסכמות כתקפות ומחייבות, ועל כן מושתקת היא מלטעון אחרת במסגרת הליך זה. כך גם נדחתה הטענה כי יש בהוראותיו של תיקון מס' 84 לחוק אשר נכנס לתוקף זמן קצר לאחר שהוצאו השומות המוסכמות, ואשר ביטל את האפשרות לקבוע שומה מוסכמת, כדי להשליך על מקרה זה. בנוסף נקבע כי העותרים שילמו מקדמה על חשבון היטל ההשבחה באופן אשר מונע אף הוא לאפשר את תיקון השומה שהוצאה להם.

4. המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בערעורה טענה המבקשת, בתמצית הדברים, כי החלטת הוועדה הינה סבירה ומידתית ולא נפל בה כל פגם מנהלי המצדיק התערבות בה. כן נטען כי בית המשפט ביסס את פסק דינו על טענות אשר לא בא זכרן במסגרת העתירה (ובעיקר על טענת ההשתק) ועל ראיות חדשות אשר למבקשת לא ניתן יומה לטעון לגביהן. המבקשת גם הלינה על קביעת בית המשפט כי המשיבים שילמו מקדמות על חשבון היטל השבחה באופן המבסס את אינטרס ההסתמכות שלהם על החלטת הוועדה.

5. בבקשה לעיכוב ביצוע שלפנַי, נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת הבקשה נוכח העובדה שביצוע פסק הדין יוביל ל"חיסרון כיס משמעותי מאוד" בקופת המבקשת, שכן השומות המוסכמות הינן נמוכות באופן משמעותי מהשומה האמיתית שצריכה הייתה הוועדה להוציא למבקשים. לפי תוצאות פסק הדין, בעלי מקרקעין נוספים יוכלו להגיש בקשות למימוש על בסיס אותן שומות מוסכמות באופן אשר יקשה לגבות בדיעבד את הפער בין השומות המוסכמות לבין השומות שמשקפות את ההיטל האמיתי. כך גם האינטרס הציבורי מצדיק עיכוב ביצוע פסק הדין אשר מכשיר שומות מוסכמות שהוצאו באופן בלתי חוקי. כמו כן נטען כי סיכויי הערעור טובים נוכח הטעויות שנפלו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אין בהגשת ערעור על פסק דין, כשלעצמה, כדי לעכב את ביצועו (תקנה 42 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). בדומה לשיקולים שיש לשקול בעניין בקשה לסעד זמני במסגרת ערעור אזרחי, גם במקרה זה, על המבקשת להראות כי סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתה (ראו למשל: עע"ם 1662/14 ג'יוסי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה טייבה (1.4.2014); עע"ם 3461/05 מועצה מקומית כפר קרע נ' עבאדי (16.5.2005)), כאשר ככלל, מאזן הנוחות מהווה את השיקול המרכזי שעל פיו תוכרע הבקשה לעיכוב ביצוע (עע"מ 4977/14 גדות תעשיה ביוכימיה בע"מ נ' הממונה כהגדרתו בחוק אוויר נקי – המשרד להגנת הסביבה(18.8.2014) והאסמכתאות שם).

7. בענייננו, אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, לא מצאתי כי יש בטיעוני המבקשת כדי להצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתה. המבקשת לא הצביעה על נזק בלתי הפיך שעשוי להיגרם לה כתוצאה מביצוע פסק הדין, אלא אך טענה כי יתכן שייגרם לה נזק כספי משמעותי, וזאת אם שאר בעלי המקרקעין אשר טרם מימשו את השומה המוסכמת שהוצאה להם, יבחרו אף הם לממש את השומה. מכאן כי מדובר לכל היותר בנזק כספי, תאורטי בלבד בשלב זה, כאשר המבקשת לא הצביעה על תשתית ראייתית מספקת או נתונים כלשהם שיש בהם כדי לגבות את הטענה כי מדובר בנזק בלתי הפיך (ראו גם: ע"א 6283/12 צדוק נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פסקה 7 (18.11.2012); עע"ם 3205/15 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "לב השרון" נ' דבי, פסקה 6 (21.5.2015)). כך גם הטענה כי מדובר במצב דברים אשר יגרום לנזק ממשי אינה מבוררת עד תום, נוכח העובדה שאין חולק כי הוועדה עצמה אישרה בעבר לבעלי מקרקעין אשר ביקשו לעשות כן, למשש את השומה המוסכמת שהוצאה להם. מה גם, אם הערעור יתקבל, תעמוד למערערת הזכות לגבות את יתרת הכספים המגיעים לה על פי השומות החדשות, כך שהטענה שייגרם למערערת נזק אינה מבוררת דיה. בנסיבות העניין, השיקולים בעניין האינטרס הציבורי התומך בקבלת הבקשה נוכח העובדה שאין חולק כי נפלו פגמים בהליך קבלת השומות המוסכמות, אינם מכריעים את הכף בהקשר זה.