המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן נ' עירית ירושלים

פסק דין

עניינה של התביעה בדרישה של התובע כי הנתבעת (להלן: העירייה) תשפה אותו בהתאם להוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק או) בגין גימלאות ששילם למר אחדות אהרון (להלן: הנפגע), שנפגע בתאונת עבודה ביום 3.2.2006 בשעה 15:00 בדרך חזרה מעבודתו כשנתקל בבור בכביש, נפל ונחבל. מלבד שאלת אחריות הנתבעת לפגיעה בנפגע ושיעור הנזק שנגרם לו עמדה במוקד הדיון המחלוקת אם קמה מניעות והשתק לעירייה לטעון ביחס לאחריותה.

הצדדים הגיעו להסדר דיוני לו ניתן תוקף של החלטה, לפיו התובע יסכם טענותיו על בסיס כתב התביעה וצרופותיו בצירוף תצהיר עדות ראשית של הנפגע והנתבעת תסכם את טענותיה על בסיס כתב הגנתה ותהא רשאית להגיש תצהיר מטעמה. עוד הסכימו, כי בית המשפט ייתן פסק דין על בסיס החומר שיוגש וסיכומי הצדדים.

טענת המניעות וההשתק השיפוטי

הנתבעת אינה מושתקת מלכפור בחבותה לתשלום נזקי התובע או מלכפור בטענה שהגימלאות אינן משקפות כראוי סכומים הנובעים מהנזק. מסקנה זו מושתת על העובדה כי בין הנפגע לנתבעת לא התנהל הליך בבית משפט והם הגיעו לכלל הסכם פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט מבלי שהוגשה תובענה ומשכך אף לא ניתן לו תוקף של פסק-דין. הנפגע חתם על כתב קבלה שחרור ופיצוי לפיו הוא "מאשר שקיבלתי מאת עיריית ירושלים פיצוי כולל בסכום של 10,000 ₪ (עשרת אלפים שקלים חדשים) לפנים משורת הדין ומבלי להכיר באחריות, והכל בתורת סילוק סופי, מלא ומוחלט של כל תביעותי" בתום המסמך הוסף בכתב יד כי "הוראת שיפוי זו לא תחול ..ועל תביעות המל"ל בגין תאונה זו שהוכרה כתאונת עבודה".

מכיון שלא נחתם הסכם הפשרה במסגרת תובענה בין הנפגע לנתבעת לא קם השתק כנגד הנתבעת, שכן לא ניתן פסק-דין הקובע את חבותה לנזקי הנפגע, והן בשל אי תחולת הכלל בעניין "ההשתק השיפוטי" בשים לב לכך שההנמקה בבסיס ההשתק השיפוטי היא "לסכל פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט" (רע"א 11946/04 לובינסקי בע"מ נ' י.ת. נצר אחזקות בע"מ, מיום 22.5.05).

בנוסף, אין לקבל את טענת התובע כי די באמור במכתב מטעם העירייה מיום 7.5.2009 בו כתבה העירייה כי "איננו סבורים שיש על העירייה אחריות בקשר לאירוע הנטען שכן לא מדובר בבור כי אם בקילוף קל באספלט, שהוא תוצאה של בלאי סביר והיה על מרשך לראותו. לעניין הנזק אנו מוכנים להסכים על נכות שקבע המל"ל בשיעור של 10%. אנו מציעים, לפנים משורת הדין, פיצוי בסך 10,000 ₪ מעבר למה שקיבל מרשך מהמל"ל (דמי פגיעה+מענק)."

מכיון שלא התקיים במקרה דנא הליך אחר בבית משפט הרי שאין מקום לקבוע כי הנתבעת מנועה מלטעון ביחס לחבותה מטעמי השתק שיפוטי וזאת אף לאור ההלכה הפסוקה ברעא 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן ביום 16.7.13, בו נקבע כי ההשתק השיפוטי חל מקום בו בעל דין שטען טענה או נקט עמדה בפני בית המשפט, וכתוצאה מכך צמחה לו "הנאה" כלשהי – במובן הפשוט של המילה – בפסק הדין, אף אם טענתו לא התקבלה, אינו רשאי לטעון, בשל כללי ההשתק השיפוטי, טענה מנוגדת לאותה טענה או עמדה בה נקט במסגרת הליך קודם .

אין גם להחיל את הקביעות המורחבות כי ניתן אף להרחיק לכת, וליישם כללים של השתק או מניעות במצב בו בהתדיינות קודמת לא העלה בעל דין טענה כלשהי שהיה יכול להעלותה, באופן שלא יתאפשר לו לטעון לה בהתדיינות מאוחרת.

משכך אין לומר כי הנתבעת ניכתה בפועל את מלוא גימלאות המל"ל במסגרת הסדר הפשרה ועל כן, לא תישמע כעת טענה זו מפיה ונדרש תחילה דיון בשאלת אחריות הנתבעת לנזקו של הנפגע.

בהיעדרו של הליך קודם בבית המשפט הנתבעת אינה מושתקת מלטעון כי התובע אינו זכאי להשבת הסכומים ששילם וישלם לנפגע מהטעם שהפיצוי לו זכאי הנפגע, אף לאחר בחינת שאלת האחריות, נופל מגימלאות המל"ל. טענה זו לא נדונה והוכרעה בהליך קודם. חישוב הנזק לשיטת התובע מסתכם בסכום של 788,402 ₪ וסכום הגמלאות נכון ליום הגשת סיכומי התובע הינו 58,905 ₪. על כן לא נראה שנערך חישוב לפיו היתה משמעות לכך שהנתבעות ניכו את מלוא תגמולי המל"ל מסכום הפשרה שכן הפיצוי ששולם נמוך מאוד אף לשיטת התובע.

משכך, בעניין זה, בו לא נוהל הליך קודם בבית משפט, יפה פסיקתו של השופט עמית, בדעת מיעוט:

"חיזיון נפרץ במקומותינו, שמבטחת מגיעה להסכם פשרה עם נפגע, שבגדרו נקבע כי תשלם לנפגע סכום מסויים "מעבר לסכומים שקיבל ויקבל מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה". כשלעצמי, איני סבור כי ניסוח מעין זה מעיד על כך שהמבטחת ניכתה את גימלאות המל"ל, כולן או חלקן, מהפיצוי ששולם לנפגע, ובשל כך יש לראותה כמושתקת מלטעון אחרת. הסכם פשרה "שותק", מגלם קניית סיכונים וסיכויים של הצדדים. כך, ייתכן שהמבטחת כופרת לחלוטין בזכותו של הנפגע (למשל, בהיעדר קשר סיבתי לתאונה), אך לצרכי פשרה נכונה לשלם סכום מסוים לסילוק התביעה, ללא קשר לסכום שקיבל או יקבל הנפגע מהביטוח הלאומי. ודוק: ברי כי הן הנפגע והן המבטחת לוקחים בחשבון שיקוליהם לצורך הפשרה את הסכום שהנפגע מקבל או יקבל מהביטוח הלאומי, אך עצם ההסכמה לתשלום פיצוי בנוסף לתגמולי המל"ל, אינה מעידה כשלעצמה על ניכוי גמלאות אלה באופן היוצר השתק שיפוטי כלפי המל"ל. דומני כי קביעה גורפת כאמור, כפי שעשוי להשתמע מפסק דינו של חברי, עלולה להקשות בעתיד על מבטחים ונפגעים להגיע לפשרה."

זכאות הנפגע לפיצוי

בסעיף 2 לתצהירו, הצהיר הנפגע, כי "ביום 3.2.06 בשעה 15:00 או בסמוך לכך, צעדתי ברחוב שמעוני בסמוך לבית 52, בדרכי חזרה לביתי ממקום עבודתי, כאשר לפתע נתקלה רגלי בבור בכביש (להלן: המפגע) ונפלתי מלוא קומתי ארצה ונחבלתי בחלקי גופי ובעיקר בקרסול שמאל." עוד ציין כי "מקום התאונה הינו כביש ללא מדרכה".

לטענת התובע, עולה בבירור כי מדובר בבור בעומק כ-11 סנטימטר המהווה סכנה ממשית לעוברי אורח. לטענתו המפגע נוצר בתהליך ארוך של הזנחה הנמשך חודשים ועל כן אינו סיכון סביר. מדובר בכביש במצב גרוע למדי שמסכן את בטיחות ובטחון עוברי האורח במקום. עוד טוען התובע, שבמקום אין מדרכה אלא כביש ומשכך היה על הנתבעת לנקוט באמצעי בטיחות מוגברים בהתאם לתא (שלום-ת"א) 33137/06 קדמי נ' עיריית חולון (לא פורסם). הנתבעת לא הציגה ראיות כלשהן כי נקטה באמצעים למניעת המפגע או לאיתורו או בטיפולו ומשכך מוטלת עליה האחריות.

לנוכח אמות המידה שנקבעו בפסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי (ת.א. (מחוזי-י-ם) 869/91 קליינמן נ' עירית תל-אביב-יפו; ע"א (י-ם) 4344/97 כהן נ' עירית רמת-גן, מיום 21.1.1998; ע"א 1391-08-07 (מחוזי-מרכז) כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה, מיום 30.12.2007) יש מקום לקבוע שהימצאותו של בור במדרכה או כביש במקום בו אין מדרכה להולכי רגל מקים אחריות על העיריה. כפי שהובהר בפסיקה, מדרכה אינה משטח סטרילי, ומכל מקום – על הרשות המקומית לא מוטל לשלוח "צבא של אנשי פיקוח מצוידים בכלי מדידה לבחון בקפידה כל מדרכה ומדרכה וכל אריח ואריח", וזאת בשונה ממצב בו נפער בור במדרכה (ע"א כפיר, בפסקה 47 לפסק-הדין).

לאחר שעיינתי בתמונות הגעתי לכלל מסקנה לפיה אין מדובר במקרה דנא במכשול זעיר, מהמין שאינו מטיל אחריות. המעידה היתה תולדה של בור בדרך בו עוברים עוברי אורח שנוצר מהתרשלות תחזוקת הדרך ועל כן אין מדובר בסיכון רגיל ודי בכך כדי לבסס את ההתרשלות המיוחסת לנתבעת.

על פי התמונות, לא נראה שמדובר במפגע שנוצר זה מקרוב ומכל מקום היה על העירייה להסירו יהא אשר יהא הגורם לו. העירייה לא טענה ולא הוכיחה כי נקטה באמצעים סבירים על מנת להיוודע על המפגע ולאתר מפגעים במקום התאונה בכלל ובפרט.

נמצא שהעירייה הפרה כלפי הנפגע חובות זהירות ובכך גרמה להתממשות הסיכון הגלום במפגע.