המ"ש 8480-09-17 עמרני נ' מדינת ישראל

לפני בקשה להארכת מועד להישפט.

ביום 27.2.17 נרשם למבקש דוח שעניינו נהיגה במהירות מופרזת (צילום). הדוח נשלח למבקש בחודש מרץ 017' והקנס הנקוב בדוח שולם בחודש יוני 017'. לטענת המבקש אמו היא ששלמה את הקנס ולאחר שהתבררו השלכות תשלום הקנס למבקש מיהר והגיש בקשה זו. לבקשה צורף תצהיר של אם המבקש בו נאמר כי היא שנהגה ברכב בעת העבירה. על רקע האמור נטען כי דחיית הבקשה תגרום למבקש עיוות דין.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

דיון והכרעה

לאחר חקירת המבקש ואמו מצאתי לדחות את הבקשה, כפי שאפרט. בתצהיר הנספח לבקשה ציינה אם המבקש באופן החלטי ובהיר כי היא נהגה ברכב בעת העבירה. לאחר שמיעת עדויות המבקש ואמו לא שוכנעתי בנכונות טענה זו במאזן הסתברויות. אפרט:

נקודת המוצא לדיון היא כי המבקש, בעל הרכב, הוא שנהג ברכב בעת העבירה אלא אם הוכיח על פי סעיף 27ב לפקודת התעבורה מי נהג ברכב בעת העבירה. כיוון שסעיף 27ב לפקודת התעבורה קובע חזקה מן הדין בדבר היות בעל הרכב עובר העבירה שנעברה באמצעותו נדרש המבקש לסתור את החזקה במאזן הסתברויות, כמקובל במשפט אזרחי.

אמו של המבקש ציינה בתצהירה באופן החלטי כי היא נהגה בעת העבירה. בחקירתה בבית המשפט ציינה כי אין וודאות כי נהגה בעת העבירה (ע' 1 ש' 17-19). עוד התברר כי בטחונה בהצהרה האמורה לא נבע מזיכרון בנוגע לאירוע הספציפי אלא מכך שהיא עושה שימוש תדיר ברכב על מנת לבקר את אחותה המתגוררת באזור העבירה. לדבריה " רוב הנסיעה בכביש הזה בדרך נמיר זו אני". [ הדגשה אינה במקור]. המבקש טען מצדו כי גם הוא עושה שימוש ברכב וכי ישנה "סבירות גבוהה" לכך שנהג באזור ביצוע העבירה (ע' 2 ש' 18). המבקש סייג תשובתו וטען כי אינו נוהג לנסוע באזור העבירה "בשעות האלה" ( ע' 2 ש' 22). ואולם לאחר מכן, כאשר נשאל לנהיגה בעת העבירה ("חצות וחצי") לא שלל המבקש אפשרות כי אכן נהג בשעה זו וציין "זה גם יכול להיות, אני לא אומר שלא" ( ע' 2 ש' 26).

לסיכום, גרסאות המבקש ואמו אינן שוללות כלל את האפשרות כי המבקש ולא אמו הוא שנהג ברכב באזור העבירה ובעת העבירה. העובדה שאם המבקש נוהגת תדיר באזור העבירה ואולי גם בשעת העבירה איננה שוללת לחלוטין את האפשרות העולה מגרסת המבקש כי ייתכן שדווקא המבקש היה זה שנהג באזור העבירה בעת העבירה. על בסיס תשתית זו לא שוכנעתי, במאזן ההסתברויות כנדרש, כי אם המבקש ולא המבקש היא שנהגה בעת העבירה. נוכח מסקנתי אינני נדרש לטענת המשיבה בדבר שיהוי בהגשת הבקשה שכן גם אם ניתן היה להתגבר על טענה זו הרי שלא שוכנעתי כי קבלת הבקשה תשרת תכלית מעשית (ביטול הרשעת המבקש והסבת הדוח ע"ש אמו) או תמנע עיוות דין הנובע מהרשעת המבקש על לא עוול בכפו.

לפיכך אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ח, 06 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.