המ"ש 5962-10-14 עאבד נ' מדינת ישראל ואח'

1.בפניי בקשה להארכת מועד להישפט מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב 1982 (להלן: "החוק"), שהגיש המבקש לביהמ"ש ביום 27.10.14.

2.למבקש נרשמה הודעת תשלום קנס בגין עבירה מיום 02.08.13 של אי ציות לאור אדום שדלק ברמזור בכיוון נסיעתו (דו"ח תנועה מס' 90502200836).

3.במקרה דנן מדובר בדו"ח, שניתן עפ"י צילום במצלמה אלקטרונית של רכב הרשום על שם המבקש. לטענת המבקש, ברשותו שני רכבים ואשתו היא זו שנהגה ברכב נשוא הדוח ובצעה העבירה. הקנס אמנם שולם, אך בדיעבד התברר לו כי אשתו היא שנהגה ברכב ועל כן הוא מבקש הסבת הדו"ח האמור לשמה.

לבקשה צורף תצהיר אשת המבקש, הגב' עאבד סופיה, כי היא נהגה ברכב בעת ביצוע העבירה.

4.הבקשה הועברה לתגובת התביעה, אשר התנגדה לה וציינה, כי על-פי רישומי המחשב, וכפי שהמבקש אף מודה בבקשתו, הקנס בגין הדו"ח שולם ביום 06.12.13. לפיכך ביקשה המשיבה להורות על דחיית הבקשה.

לתמיכה באמור בתגובתה, צירפה משיבה פלט דו"תן, המצביע בין היתר על תשלום הדוח.

5.דיון והכרעה

משחלף המועד לתשלום הקנס, והבקשה להישפט הוגשה אחרי המועד של 90 יום שנקבע בסעיף 229(א)(ב) לחוק, הרי שהשתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה, כאמור בסעיף 229(ח) לחוק, אף אם לא שולם הקנס שנקבע בדו"ח.

יתר על כן, בהתאם להוראת סעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי, מששולם הקנס, השתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה של אי ציות לרמזור אדום, בה הואשם, ועם חלוף המועד להגשת ערעור, ההרשעה הפכה לחלוטה.

גדרי הזמן הקבועים בחוק מחייבים ואין לסטות מהם. בית המשפט העליון בפסיקתו עמד על נחיצות ההגבלה בלוח הזמנים משיקולי הגנה על סופיות הדיון ויעילות ההליך, להוציא החריג של אי-ידיעת המבקש על אישום התלוי ועומד נגדו.