המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מחודש יוני 2015.
המדובר בדוח שנמסר לידי המבקש במועד ביצוע העבירה והוא לא הגיש בקשה להישפט מאחר ולדבריו, אשתו, שהינה עיוורת, כיבסה את בגדיו בהם היה הדוח. המבקש טוען כי הדוח עצמו אינו מוצדק ויש לו עדים שלא ביצע את העבירה.
המשיבה התנגדה לבקשה, טענה כי אין סיבה מוצדק לאיחור וכי מתגובתו הראשונית של המבקש ניתן להסיק שלא נגרם לו עיוות דין.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה.
כאמור לעיל, אין חולק כי הדוח נמסר לידי המבקש במועד עריכתו. אם הושחת הדוח או אבד מכל סיבה, יכול היה המבקש לפנות למשטרה - מחלקת פניות נהגים - בבקשה לקבלת העתק ויכול היה לפנות בכל בקשה אחרת אך הוא בחר להמתין תקופה של יותר מתשעה חודשים עד הגשת הבקשה דנן.
אילו מדובר היה באיחור פעוט בהגשת הבקשה, או שהיה מראה המבקש כי פנה למשטרה בתקופה שמאז הדוח ועד היום, הייתה בקשתו נשקלת בחיוב, אולם אינני מקבל כי אדם רשאי להמתין תקופה כה ממושכת בלא פעולה.
אף הסברו של המבקש כי "אשתו עיוורת" אינו יכול להתקבל כמצדיק את מחדליו. המבקש מודע למגבלתה של אשתו, ובוודאי דואג לוודא כי בבגדיו לא יישארו ניירות חשובים כגון שיקים או כסף מזומן. באותו אופן חובה היה על המבקש לוודא "שלומו" של הדוח דנן, ומכל מקום הסיבה לאובדן הדוח אינה השיקול המרכזי, אלא העובדה כי מאז לא פעל המבקש ולא עשה דבר במשך חודשים ארוכים.
מעבר לכך, יש ממש בעמדת המשיבה כי המבקש לא ביסס חשש ממשי לעיוות דין. על פי הדוח נסע השוטר ישירות אחרי רכבו של המבקש והבחין בבירור בעבירה. המבקש לא הכחיש את ביצוע העבירה על אתר ובדבריו יש משום ראשית הודאה ואף למעלה מכך.
כפי שנקבע לא אחת בהליך דנן של הארכת מועד להישפט הדגש הוא על הפן הדיוני ועל הסיבה לאיחור ו"הטעם לכך הוא סוג ההליך, אותו ביקש המחוקק להגביל בזמן, משיקולים של סופיות הדיון ויעילות" (ע"פ (ב"ש) 42904-01-14 אברהם מויאל נ' מדינת ישראל). בנסיבות דומות בהן הועלתה טענת הגנה של ממש בפי אדם שטען שלא נהג כלל ברכב במועד הרלוונטי ואף צירף תצהיר של אדם המקבל אחריות לעבירה דחה בית המשפט העליון בקשה להארכת מועד וקבע כי: