הלפרן בן דב נ' איצקוביץ

פסק דין

רקע

1.בעלי הדין הינם תושבי המושב מירון, שניהם אנשי ציבור מקומיים, כאשר המערער שימש, בעת הרלוונטית, כיושב ראש ועד ההנהלה של האגודה, והמשיב – כחבר הועד.

2.ביום 11.1.2008 הפסיק המשיב את התפילה בבית הכנסת, ואמר את שבפיו לומר על מי מחברי ועד הישוב (קרקוביץ'), וחתם ביריקה לעברו.

בעקבות כך יצא מכתב מאת המערער לשורה ארוכה של גורמים, ובהם כאלה שנתבקשו להפסיק את העסקתו של המשיב בשל התנהגותו הקלוקלת (זהו "הפרסום הראשון", לפי הכינוי שזכה לו בפסק הדין קמא).

המשיב הגיב בפרסום משלו (הוא "הפרסום השני", לפי כינויו בפסק הדין קמא), כשהוא מכנה את המערער "נבל", "רשע" וכדומה.

בעקבות מכתבו של המשיב יצא מלפני המערער מכתב ("הפרסום השלישי"), ובו הוא מגדף ומחרף את המשיב במלים קשות, ומייחס לו מעשי שחיתות לרוב.

3.בשל הפרסום פרי עטו של המשיב ("הפרסום השני") הגיש המערער נגדו תביעה לבית המשפט קמא, וביקש לחייבו בפיצויים, משום שהוציא את דיבתו רעה.

המשיב התגונן מפני התביעה בטענות הגנה למיניהן, והוסיף מצידו תביעה נגדית, שנסמכה על הפרסומים הראשון והשלישי שפרסם המערער, וביקש לחייבו לפצותו, על שהוציא את דיבתו שלו רעה.

המערער התגונן, בתורו, מפני התביעה הנגדית בטענות הגנה למיניהן, מתוך אלה שמעניק הדין על הוצאת לשון הרע.

4.השופט קמא דחה את התביעה וקיבל את התביעה הנגדית, וחייב את המערער לשלם למשיב פיצויים בסך של 30,000 ₪, ושכר טרחת עורכי דין בסך של 8,000 ₪.

תביעתו הנגדית המשיב נגד המערער – פרסום ראשון ושלישי

5.ביחס לפרסום הראשון קבע השופט קמא, כי תוכנו, משמע כינויו של המשיב "חוליגן", הוא בבחינת לשון הרע. מאידך קבע השופט קמא, כי עומדת למערער הגנת "אמת דיברתי". לשם כך הוא נדרש לשני היסודות, הצריכים לשם ההגנה המדוברת. אשר ליסוד האחד, משמע "הדבר שפורסם היה אמת", קבע השופט קמא, כי המכתב תיאר תיאור של אמת את שארע בבית הכנסת; ואשר ליסוד השני ("היה בפרסום עניין ציבורי"), כיוון שהדברים נאמרו בבית הכנסת, עליו אמון המערער כאיש ציבור, והם נאמרו מפיו של איש דת, משמע המשיב, הרי שהיה למערער עניין ציבורי לפרסם את הדברים, ומכאן ההגנה שיש ליתן לו מפני הפרסום.

על כך הוסיף השופט קמא וקבע, כי הפרסום הראשון חוסה תחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – "החוק").

על פסיקה זו לא מונח בפניי ערעור, ולכן איני צריך להידרש לה.

6.מתביעתו הנגדית של המשיב אנו נותרים, אפוא, עם "הפרסום השלישי", ואליו אנו באים עתה, וכאן קבע השופט קמא, כי דבריו של המערער כלפי המשיב, המייחסים לו מעשי שחיתות קשים, הם בבחינת לשון הרע. לקביעה זו הנני שותף, הדברים ברורים ואיננו רואה להרחיב בהם.

7.המערער טען בערעורו, כי בית המשפט קמא הרחיב את חזית המריבה ("הרחבת חזית פסיקתית" לפי לשונו), שהרי המשיב לא כלל בתביעתו את החלקים שבפרסום, אלה שייחסו לו מעשי שחיתות וכד'. טענת המערער נסמכת על סעיף 24 לכתב התביעה, שם הביא המשיב חלקים מן האמור בפרסום השלישי. לטעם המערער, רק לציטוטים אלה שהביא המשיב בכתב תביעתו היה על בית המשפט קמא להידרש, ולא לכל דבר אחר שבו. הוא טוען עוד, כי משום צמצום התביעה הנגדית לאותן אמירות הוא עצמו לא הביא ראיות להוכחת אמיתות תוכן הפרסום, ולכן הידרשותו של בית המשפט קמא לחלקים שלא נכללו בתביעה גרמה לו נזק דיוני.

8.טענה זו של המערער אין בידי לקבל. הפרסום השלישי צורף כולו כנספח לתביעה, וככזה הוא מהווה חלק בלתי נפרד הימנה. בכך די היה, על מנת שבית המשפט יבחן אם יש בו כדי להוות הוצאת דיבתו של המשיב רעה. הדברים המובאים בסעיף 24 לתביעה הנגדית לא ביקשו לייחדה לאמירות מסוימות בלבד בפרסום השלישי, כי אם לסבר את האוזן בדוגמאות, כשם שנעשה בסעיף 17 לכתב התביעה הנגדית ביחס לפרסום הראשון. נראה, כי גם המערער לא ראה את הדברים כפי שהוא טוען להם עתה. בפני בית המשפט קמא הוא הציג כראיה את כתב התביעה שהוגש נגד המשיב בבית המשפט המחוזי בגין הפרשה אותה הוא מגולל בפרסום השלישי, על מנת להוכיח את אמיתות הדברים שבפרסום, משמע אלה שלא נכללו במובאות שבסעיף 24 לתביעה הנגדית. רוצה לומר, הוא בהחלט ידע, כי המשיב טוען לשקריותו של הפרסום השלישי על כל חלקיו, לא רק אלה שנכללו במובאות שבסעיף 24 לכתב התביעה שכנגד.

הטענה נדחית, אפוא.

9.המערער שטח לפני בית המשפט קמא שורה של טענות הגנה מפני חיובו כלפי המשיב בפיצויים. טענתו האחת היתה, כי את הפרסום הוא עשה כיושב ראש האגודה, משמע הוא קיים אחר חובתו כאיש ציבור, להזהיר מפני המשיב ומפני פגעיו. טענה זו נדחתה, ובצדק נדחתה, כיוון שהיות המערער איש ציבור אינה נותנת בידו להשתלח ביריבו הפוליטי, כשהוא מייחס לו מעשי שחיתות וכד', כאילו שילשל לכיסו סכומי עתק מכספי הציבור.