הלפון תקשורת ןיעוץ נ' מדינת ישראל

פסק דין

פתח דבר:

1.לפני ערעור על החלטת בימ"ש לתעבורה בעכו (השופט י. בכר) (להלן: "בימ"ש לתעבורה") שניתנה ביום 19.9.12, במסגרת תיק תת"ע 7587-06, (להלן – "התיק העיקרי").

בימ"ש לתעבורה זיכה את המערערת מהעבירה שיוחסה לה בתיק העיקרי. בעקבות זאת הגישה בקשה לפסיקת פיצויי מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"). בקשת המערערת לפסיקת פיצוי נדחתה ומכאן הערעור שבפני.

ההליך בבימ"ש לתעבורה:

2. המערערת חברה בע"מ הרשומה כחוק במדינת ישראל, הוגש נגדה כתב אישום שייחס לה ביצוע עבירה של נסיעה ברכב באור אדום, בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות").

בכתב האישום נטען כי ביום 20.11.05, שעה 14:05, תיעדה מצלמה אלקטרונית, אשר הוצבה בצומת אחיהוד, רכב שמספרו 56-596-05 (להלן: "הרכב"), חוצה באור אדום, בכך שהרכב לא נעצר לפני קו העצירה והמשיך בנסיעה בניגוד לאור האדום.

בעת הרלוונטית לביצוע העבירה, הרכב היה בבעלות המערערת. אין מחלוקת בין הצדדים כי הרכב ביצע את העבירה, אך לטענת המערערת ביום ביצוע העבירה הרכב היה ברשות ובחזקת מר אבו רחמון ג'רייס (להלן: "ג'רייס") שנהג ברכב באותו יום.

ג'רייס הכחיש כי הוא זה שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה, לכן בימ"ש לתעבורה שמע את ראיות הצדדים ולאחר שבחן אותן הגיע למסקנה כי עלה בידי המערערת להוכיח שהיא לא נהגה ברכב בעת ביצוע העבירה וכי הרכב נמסר לחזקתו של ג'רייס.

בימ"ש לתעבורה החליט בהכרעת דינו מיום 15.9.08, לזכות את המערערת מהעבירה המיוחסת לה בכתב האישום.

ביום 28.5.12 הגישה המערערת בקשה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, לפיה ביקשה לפסוק לה פיצויים עקב זיכויה מהעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.

לטענתה, היא עונה לשלושת המשוכות, לכן היא זכאית לקבל פיצוי. המערערת ציינה כי היא זוכתה זיכוי מוחלט.

עוד ציינה כי אכן היה למשיבה יסוד סביר לאשמה, אולם המשיבה התנהגה ברשלנות ובאדישות משלא צירפה לכתב האישום את ג'רייס – מבצע העבירה, על אף שנמסרו לידיה פרטיו בטרם הקראת כתב האישום והיא המשיכה לדבוק בגרסתה, ניהלה את ההליך המשפטי עד סוף וגרמה לעינוי דין למערערת והוצאות כספיות מיותרות כגון תשלום שכ"ט עורך דין, הזמנת עדים תשלום הוצאות משפט.

לאחר שבימ"ש לתעבורה שמע את טענות הצדדים, החליט ביום 10.9.12 לדחות את בקשת המערערת, תוך קביעה כי המערערת:

"אומנם זוכתה בתיק זה, אולם לא שוכנעתי כי במקרה דנן מתקיימים נסיבות המצדיקות פיצוי". (עמ' 3, ש' 29).

בימ"ש לתעבורה ציין כי למשיבה היה יסוד להאשמת המערערת משום שבעת הרלוונטי לביצוע העבירה היא הייתה הבעלים הרשום של הרכב והיה מוטל עליה הנטל להוכיח מי נהג ברכב. לכן קבע בימ"ש לתעבורה כי:

"הייתה חובה על המשיבה לנהל את ההליך כפי שניהלה ומסקנתי היא, כי המשיבה ניהלה באופן ראוי את ההליך ולא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה להמשיך בהליכים נגד המבקש". (עמ' 4, ש' 25).

על החלטה דנן הוגש הערעור שבפני.

טענות הצדדים:

לטענת המערערת שגה בימ"ש לתעבורה משלא התייחס לכל טענותיה שהועלו בבקשה והסתפק להתמקד בחלק הראשון שעניינו אם היה יסוד לאשמה, מבלי לדון בנסיבות המצדיקות מתן פיצוי, קרי הנזקים שנגרמו לה, לרבות שמה הטוב והמאבק שניהלה למען השמירה על ביטחון הציבור מפני עברייני תניעה מסוכנים כמו ג'ירייס.