פסק דין
1.בפני תביעה בגין נזק גוף.
2.הנתבעת 1 העסיקה את התובעת בין השנים 2000-2008, בעבודות ניקיון בבתי ספר שבתחומה. הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח שביטחה את הנתבעת 1 במועדים הרלוונטיים לתביעה זו.
3.התובעת טוענת, כי ביום 18.08.08 החליקה בזמן שטיפת הרצפה בביה"ס הממלכתי כרכור, וכתוצאה מכך נגרם לה שבר מרוסק של שורש כף יד ימין ושבר בעצם הסירה.
4.הצדדים הגיעו להסכמה כי שיעור הנכות הרפואית של התובעת הינו 10%. והמחלוקת היא לעניין האחריות וגובה הנזק.
5.התובעת עבדה ביום 18.08.08 בניקיון ביה"ס בכרכור, ובין היתר שטפה את הרצפות. בכל הנוגע לטענת הרשלנות היה כתב התביעה מעורפל מאד ובלתי ברור, ובא כוח התובעת נדרש בדיון ביום 09.10.11 להסביר מהי הרשלנות הנטענת והמיוחסת לנתבעת 1. לטענת ב"כ התובעת, הרשלנות נעוצה בכך שהנתבעת 1 לא סיפקה לתובעת נעליים מיוחדות שלהן סוליה נגד החלקה.
6.ואולם, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הייתה חובה על הנתבעת לספק לה נעליים מיוחדות וכי משלא סיפקה אותן, התרשלה.
7.התובעת העידה כי הרצפה במקום ההחלקה הייתה רצפה רגילה (עמ' 12 שו' 10-15).
עפ"י עדות התובעת עצמה, התאונה ארעה בנסיבות שגרתיות של שטיפת הרצפה בבית הספר, ולא דובר בריצפה שעליה ליכלוך חריג (עמ' 13 שו' 28-32; עמ' 14 שו' 1-6).
בעדותה תיארה התובעת, כי ביום האירוע, סיימה לגרוף החוצה את המים ששטפה, הניחה את המגב ליד הדלת, והלכה להביא את הדלי. בשלב זה, לטענתה, כבר לא היו מים על הרצפה אלא רטיבות בלבד (עמ' 13 שו' 17-19). בשלב הזה החליקה ונפלה. לטענתה, האחריות לנפילתה היא על הנתבעת, שלא סיפקה לה נעליים מיוחדות.
8.ב"כ התובעת מפנה בסיכומיו לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז – 1997 (להלן: "התקנות"), כמקור לחיוב הנתבעת לספק לעובדי הניקיון נעליים מיוחדות להן סוליה נגד החלקה.
הפנית ב"כ התובעת להוראות אלה אין בה כדי להצביע על התרשלות מצד המעבידה או הפרת חובה חקוקה שכן, כל אשר קובעים סעיפים אלה הוא כי על המעביד חובה לספק ציוד מגן אישי אשר יותאם לפי תפקידו וצורתו, לאיבר הגוף של העובד שעליו הוא נועד להגן, וכן לסיכון שאותו הוא נועד למנוע. כפי שעוד יובהר להלן, סיכון ההחלקה אצל עובדת ניקיון הינו בגדר סיכון "טבעי" לעבודתה, שאינו מצריך נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים. ממילא אין תחולה להוראות אלו, ביחס לאספקת נעליים לעובדת ניקיון.
9.מעבר לכך, התקנות אינן מתייחסות לעבודות ניקיון, כדוגמת אלה שבמהלכן החליקה התובעת. התוספת לתקנות, אליה מפנה תקנה 3 לתקנות, לא מזכירה עבודות ניקיון רגילות כדוגמת אלה בהן עסקינן, כך שהתקנות אינן חלות בענייננו ואינן רלוונטיות. התוספת לא משאירה מקום לספק, וברור ממנה כי הכוונה בתקנות אינה לעבודה מסוג זה בו הועסקה התובעת.
10.אף לו היה מדובר במקרה בו התקנות חלות, הרי שעל פי תקנה 3(ב) – מעביד שלא מספק בעצמו את ציוד המגן – דיי כי ינחה את העובדת כיצד לנהוג.
בענייננו, טענה בדבר העדר הנחייה ראויה, נטענה רק בשפה רפה ובתוך 'רשימות סל' בכתב התביעה, וכאמור, כאשר נדרש בא כוח התובעת בדיון ביום 09.10.11 להסביר מהי הרשלנות הנטענת והמיוחסת לנתבעת 1 – כלל לא חזר על הטענה בדבר העדר הנחייה ראויה.
מכל מקום, לא הוכח כי המעביד לא הנחה את העובדת כיצד לנקות ובאיזה חומרי-ניקוי ונעליים להשתמש. להיפך, התובעת העידה כי בית הספר הוא שקנה את חומרי הניקוי והנחה אותה עם מה לשטוף, ובעניין ההנחיה להשתמש בנעלים מסוימות – טענה כי הדבר היה ידוע לה (עמ' 17 שו' 26-31).
מעדות התובעת שהיא, על פי עדותה, בעלת ניסיון של 20 שנה בעבודות דומות (עמ' 12 שו' 2-3) – עולה כי עת שהגיעה לעבודת הניקיון, נהגה להחליף במודע ובמכוון מנעליים רגילות - כגון קבקבים/נעליים אחרות/סנדלים - לנעלי ספורט סגורות – מאחר והן מחזיקות את הרגל יותר טוב ואינן מחליקות, וכך, לטענתה, נוהגים עובדי ניקיון (עמ' 12 שו' 16-20, 26-32; עמ' 17 שו' 29).
לדבריה, הנעלים בהן השתמשה בזמן התאונה היו במצב טוב ושמיש ולא היו קרועות או פגומות בדרך כלשהי (עמ' 14 שו' 18-21).
11.יוצא, כי גם לא הוכח בפני כי אספקת נעליים על ידי המעבידה, היתה מונעת את ארוע ההחלקה.
12.ויודגש- לעניין אחריותה של הנתבעת - לא די בקרות הנזק כדי להטיל עליה אחריות . יפים לעניין זה דברי כב' הש' עציוני: