הכרעת דין המזכה נאשמים מהעבירות שיוחסו להם

פתח דבר

1. כמתחייב בדין, ומהטעמים שיפורטו להלן, אני מודיע כבר בפתח הדברים כי מצאתי לזכות את הנאשמים מהעבירה שיוחסה להם בכתב האישום.

   כתב האישום

2. נגד הנאשמים הוגש כתב אישום שמייחס להם עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(א)(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

   על פי עובדות כתב אישום, במועד הרלוונטי לכתב האישום, שירתו שני הנאשמים בשירות חובה במשטרת ישראל במסגרת משמר הגבול. ביום 2.1.2023, בשעות הבוקר, אבטחו כוחות משמר הגבול, וביניהם הנאשמים, פעילות מבצעית של צה"ל באזור כפר דאן שבצפון השומרון. סמוך לשעה 9:30, עם תום הפעילות המבצעית, נסעה שיירה של כלי רכב צבאיים ומשטרתיים ממקום הפעילות לכיוון הבסיס הצבאי "סאלם". הנאשמים נסעו ברכב משוריין מסוג "זאב מגוב" (להלן: "הרכב המשוריין" או "הזאב"), כאשר רכבם היה אחד לפני האחרון בשיירה. באותה עת, עמד בשולי הכביש המתלונן, לאחר עצירת הרכב בו נסע עם אחרים, בצד הכביש. המתלונן עמד מחוץ לרכב, נשען עליו ועישן סיגריה בזמן שצפה בשיירת כלי הרכב שחולפת על פניו. כעבור מספר רגעים, ובמהלך נסיעת השיירה, פתח הנאשם 2 את דלת הרכב המשוריין בו נסעו והחזיק אותו (כך במקור, א.ח.) בידיו וברגליו, כדי לאפשר זריקת רימונים לעבר המתלונן. מהרכב נזרקו שני רימונים, אחד על ידי הנאשם 1, ואחר על ידי שוטר שזהותו אינה ידועה, ללא כל הצדקה. כתוצאה מזריקת הרימונים לעברו, איבד המתלונן את ראייתו בעין שמאל, לאחר שנזקק לניתוח לריקון העין והחלפתה בעין תותבת מזכוכית. כמו כן, נחבל המתלונן בידו השמאלית.

   במעשיהם המתוארים, כך לפי כתב האישום, עשו הנאשמים מעשה לגבי חומר נפץ שבהחזקתם, בדרך נמהרת או רשלנית, שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום חבלה.

    

   המענה לאשמה ויריעת המחלוקת

3. בא-כוח הנאשם 1 העלה טענות מקדמיות, אליהן הצטרף בא-כוח הנאשם 2, של פגם או פסול בכתב האישום, בכל הנוגע לתיאור החבלה שנגרמה למתלונן בכתב האישום, ושל הגנה מן הצדק, בשל פגמים בחקירה ואכיפה בררנית. בא-כוח הנאשם 2 העלה טענה שלפיה כתב האישום אינו מגלם עבירה נגד הנאשם 2. בהחלטה שניתנה על ידי שופטת המוקד, מיום 27.11.2024, נדחתה הטענה לגבי ניסוח כתב האישום, ובאשר ליתר הטענות נקבע כי אלו תוכרענה לאחר שמיעת הראיות. בהתאם לכך, נותב התיק לשמיעה בפניי.

4. הנאשם 1 כפר בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ובעיקרו של דבר לא חלק על מרבית עובדות כתב האישום לרבות השלכת רימון הלם אחד על ידו, אך טען כי הייתה הצדקה לזריקת רימון ההלם, בהינתן הפעילות המבצעית והאישור שניתן לכך. בא-כוח הנאשם 1 כפר, כאמור, בחבלה שנגרמה למתלונן.

   הנאשם 2 כפר בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ולצד הכחשת עובדות מחוסר ידיעה וכפירה בחבלה שנגרמה למתלונן, עמד הטיעון המרכזי שלפיו לנאשם 2 אין אחריות פלילית למעשה, משאין בפתיחת הדלת ברכב המשוריין, שהיא צורך מבצעי, משום אחריות לעצם השלכת רימון על ידי אחר. כל זאת, כאשר הנאשם 2 לא נשאל בחקירה לגבי מטרת פתיחת הדלת.

5. ניתן לומר אפוא, כי המחלוקת העיקרית, בכל הנוגע למעשה העבירה עצמו, נעוצה בשאלה האם הוכח, מעבר לכל ספק סביר, כי זריקת רימון ההלם על ידי הנאשם 1 הייתה רשלנית, והאם הנאשם 2 היה "שותף" לאותה זריקה רשלנית של הרימון.

    

    

   העבירה ויסודותיה

6. בנתיב ההכרעה בתיק זה, נכון לפתוח את הדיון דווקא במסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעבירה המיוחסת לנאשמים, לשם מיקוד הדיון העובדתי שיבוא לאחר מכן בעניינים הרלוונטיים להוכחת יסודות העבירה.

7. הוראת סעיף 338(א) לחוק העונשין, קובעת כי העושה את אחד המעשים המפורטים בסעיפי המשנה, בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו מאסר שלוש שנים. החלופה שיוחסה לנאשמים בכתב האישום קבועה בסעיף משנה (5) שעניינו במי ש"עושה מעשה לגבי חומר נפץ או כלי יריה שבהחזקתו, או שאינו נוקט אמצעי זהירות נאותים מפני סכנה מסתברת הכרוכה בהם".

   היסוד העובדתי בעבירה זו מכיל שלושה רכיבים: האחד, שמדובר במעשה המנוי באחת החלופות שבסעיפי המשנה של סעיף העבירה. רכיב זה משקף את חובת הזהירות המושגית, ובמקרה דנן היא מצומצמת לנסיבות עובדתיות מוגדרות בלבד, בכל אחת מהחלופות. ברם, לא די בכך שהמעשה נופל לתוך אחת החלופות שבסעיף כדי לקבוע שקמה חובת זהירות. מלבד קיומה של חובת זהירות מושגית, צריכה להתקיים גם חובת זהירות קונקרטית באשר לסיכון הצפוי. נקבע זה מכבר כי "הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113). הרכיב השני, שהמעשה נעשה תוך התרשלות וחריגה מסטנדרט התנהגות סביר. על כך נאמר כי "סטנדרט ההתנהגות הינו פרי שקלול ערכי, אך בה בעת גם פונקציה של הנסיבות. בגדרו נלקחות בחשבון כל הנסיבות האופפות את האירוע בעת התרחשותו, הן נסיבות 'פנימיות' - הקשורות לתכונותיו של העושה - והן נסיבות 'חיצוניות', המשקפות את הרקע והתנאים בהם פעל..." (ע"פ 7193/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (30.4.2007) (להלן: "עניין יקירביץ')). הרכיב השלישי, הוא יסוד הסיכון לחיי אדם או לשלמות גופו. מדובר בעצם יצירת הסיכון לקרות הנזק, ואין צורך בהתממשותו. בגדרי רכיב זה יש לבחון אם מי שעשה את המעשה המנוי בסעיף, עשה כן בדרך שיש בה כדי לסכן באורח בלתי סביר חיי אדם או שלמות גופו. היסוד הנפשי בעבירה זו הוא יסוד נפשי של רשלנות שנבחן בהתאם לאמת מידה אובייקטיבית (לדיון לגבי יסודות העבירה ראו את עניין יקיריביץ' הנ"ל ואת ע"פ 8274/11 אדז'רסקי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (21.1.2013)).

   יודגש, כי הפסיקה קבעה מבחן מחמיר באשר לשאלת מידת הסטייה מסטנדרט ההתנהגות הסביר, בכל הנוגע לעבירות המנויות בסעיף 338 לחוק העונשין, משנקבע, עוד לפני שנים רבות, כי לשם הרשעה באחת העבירות הללו נדרשת "רשלנות גבוהה, רשלנות שיש בה מימד של חומרה ושל סטייה נכבדה וממשית מאורח ההתנהגות המקובל, שכן רק ברשלנות שכזו די בעצם יצירת הסיכון כדי שייענש יוצרה אף מבלי שנגרם נזק כלשהו בעטייה" (ע"פ 385/89 אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 1 (ההדגשה הוספה, א.ח.); וראו גם את ע"פ 4512/09 ד"ר סבטלנה רוסו-לופו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (31.8.2010)).

8. אלו הקביעות הרלוונטיות לעבירה שיוחסה לנאשמים וליסודותיה, ולאורן יש לבחון האם הנאשמים כשלו בעבירה פלילית, בטענה כי התרשלו בשימוש בחומר הנפץ בו נעשה שימוש.

9. למותר לציין, כפי שאף המאשימה טענה במהלך המשפט, כי בכתב האישום תוארה פציעת המתלונן לשם הצגת התמונה כולה בפני בית המשפט, מבלי שהדבר מהווה יסוד מיסודות העבירה. בכל מקרה, מניסוח כתב האישום עצמו, וכך גם מהראיות שהונחו במהלך המשפט, לא ניתן ללמוד על המנגנון שהוביל לפציעת המתלונן, ובוודאי שלא ניתן לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין זריקת הרימון על ידי הנאשם 1 דווקא, לבין הפציעה. זאת, ולוּ מן הטעם שבאותו אירוע נזרק רימון נוסף.

    

   סקירה קצרה של העדויות והראיות

10. על מנת לבחון את שאלת התגבשות יסודות העבירה, מעבר לכל ספק סביר, יש לעמוד על נסיבות המקרה. הטענה המרכזית של המאשימה היא שזריקת הרימון נעשתה ברשלנות, משלא הייתה כל הצדקה לכך. נאמר, כי הטענה שלפיה הרימון נזרק לאחר שהייתה הפרת סדר במקום, אינה יכולה לעמוד בשים לב לעדויות המתלונן, אחיו והפּרמדיק שפינה את המתלונן, שכולם העידו במסגרת פרשת התביעה, וכן בשים לב לסרטון שמתעד את רגע זריקת הרימונים ופציעת המתלונן, אשר צולם על ידי אחי המתלונן. עוד נסמכת המאשימה בטענתה שלפיה לא עמדה הצדקה לזריקת הרימונים, על עדויות סמח"ט מנשה שפיקד על המבצע, ואף נסע לאחר הרכב בו נסעו הנאשמים, וכן על עדות מפקד פלוגת מג"ב עליה נמנו הנאשמים.

    להלן תובא סקירה קצרה של דברי העדים לאירוע, תחילה, ועדים רלוונטיים אחרים, וכן של דברי הנאשמים, לצורך גיבוש ממצאי העובדה. באופן מודע, לא יצוינו שמות העדים בעת הצגת דבריהם.

    המתלונן

11. המתלונן תיאר בעדותו כי ביום 2.1.2023 נסע בבוקר עם אחיו, ועם המהנדס שעובד בחברה, לצורך עבודות בכביש בו התרחש האירוע המתואר בכתב האישום. זמן קצר לאחר מכן, נמסר להם "שיש צבא" והם חיכו בצד הימני של הכביש לכיוון היציאה. בחקירה הנגדית הוצג למתלונן שבהודעתו במח"ש אמר שנעצרו באותו המקום, מפני שלא היו יכולים להמשיך בדרכם בשל זריקת אבנים, והוא השיב כי זריקת האבנים הייתה "יותר קדימה", מרחק של 200 מטרים מהם, ואף יותר. המתלונן מסר שעמד ליד הרכב בזמן יציאת שיירת הרכבים הצבאיים. לדבריו, בשיירה השנייה, נזרקו שניים או שלושה רימונים מהרכב שלפני האחרון, לאחר שדלת הרכב נפתחה בזמן נסיעה, הוא נפגע ואיבד הכרה. המתלונן מסר שפונה באמבולנס מהמקום וכי בעקבות הפציעה נזקק לניתוח להוצאת העין. המתלונן אמנם מסר שהיו אחרים באזור בו עמד, אך מצדו השני של הכביש. בכל מקרה, לדבריו לא היו זריקות אבנים במקום בו עמד.

    אחיו של המתלונן

12. אחי המתלונן מסר בעדותו, כי בבוקר 2.1.2023 יצא מהכפר יחד עם אחיו, ועם המהנדס שעובד בחברה, לעבודות פיתוח בכביש בו התרחש האירוע המתואר בכתב האישום. לאחר שהגיעו, נתבקשו לעצור בצד ושיירה ארוכה של רכבים צבאיים עברה במקום. הוא צילם שני סרטונים בזמן שישב ברכב, כשהצילום היה של השתקפות השיירה בראי הרכב. בזמן שאחיו עמד מחוץ לרכב ועישן, הושלכו רימונים מהרכב שלפני האחרון בשיירה, וכתוצאה מכך אחיו נפצע ופונה באמבולנס מהמקום. העד אישר שהוא זה שצילם את שני הסרטונים (ת/3) באמצעות הטלפון הנייד שלו, כאשר הסרטון הראשון, הארוך יותר, מתעד שיירה ארוכה של רכבים צבאיים, והסרטון השני, הקצר יותר, מתעד את רגע הפגיעה באחיו. העד ציין כי בין צילום שני הסרטונים עברה כדקה.

    לגבי סיבת הצילום מסר העד מענים שונים לאורך עדותו. בין היתר אישר את דבריו בחקירה שלפיהם הצילום נעשה במקרה, ולכך הוסיף כי רצה לצלם ולעדכן את המנהל שלו, אך גם כי מעולם לא ראה שיירה כה ארוכה של כלי רכב צבאיים. לגבי כך שצילם את השיירה דרך ההשתקפות בראי הרכב, מסר העד כי זה היה במקרה וכי אין לו תשובה לגבי הסיבה לכך. כך גם לגבי השאלה מדוע חידש את הצילום לאחר הסרטון הארוך יותר, והסתפק בתשובה שמדובר בהמשך של הסרטון הראשון.

    העד אישר שלא מסר את מכשיר הטלפון הנייד שלו לפריקה במסגרת החקירה, כשנתבקש לעשות כן, אך על דעתו, חוקר מח"ש הסתכל במכשיר הטלפון הנייד שלו, על הסרטונים שצולמו ועל מאפייניהם.

    העד אישר בעדותו כי בעת האירוע היו אנשים נוספים בצד השני של הכביש, אותם לא ניתן לראות בסרטון, וגם הוא מסר כי במקום זה לא היו זריקות אבנים.

    הפרמדיק שפינה את המתלונן

13. העד מסר בעדותו שהוא עובד כפרמדיק בסהר האדום הפלסטיני. העד נתבקש להעיד מטעם המאשימה אך ורק על המסמך שערך במסגרת תפקידו כפרמדיק, לאחר שפינה את המתלונן ממקום האירוע לבית החולים (ת/42). העד תיאר את הפציעה שנגרמה למתלונן, את מצבו בעת הפינוי ואת הטיפול שניתן לו בדרך לבית החולים. במסגרת חקירתו הנגדית, נשאל העד לגבי האירוע והוא מסר שהמקרה התרחש מול עיניו, ותיאר זאת במילים אלו: "... ראיתי בחור שעמד בצד הדרך. והשייר[ה] הצבאית שהייתי רחוק, רחוקה ממני איזה 50 מטר אולי יותר עצרה ליד הבחור, אחר כך נפתחה הדלת לא ליד הנהג בצד השני. ומשהו נזרק לכיוון הבחור. והיה פיצוץ הצבא המשיך בדרכו, היה עשן כאילו, יצא עשן קל והבחור הזה בזמן הפיצוץ שמנו לב שהבחור הזה, שהיה בערך בן 19, שם ידיים על הפנים שלו וישב על הרצפה..." (דיון מיום 9.7.2025, עמ' 52 שורות 10-14). העד מסר כי נוכחותו במקום נבעה מכך שהיה מבצע צבאי, והמטרה הייתה לסייע ככל שתהנה פגיעות. לכן, הוא נסע אחרי שיירת הרכבים הצבאיים. העד נשאל לגבי המרחק שלו מהרכב האחרון בשיירה שנסע בעקבותיה, ואמר שהיה במרחק של כחמישים מטרים ואולי מעט יותר, אך עמד על כך שראה את מה שהתרחש וציין, שוב, כי הרכב הצבאי נעצר בצד הכביש, ואז דלת הרכב נפתחה וממנה נזרק משהו. לדברי העד, הפרות סדר היו בכפר דאן, אך במקום בו התרחש האירוע לא היו זריקות אבנים, ועל כך הוסיף כי לאורך הדרך לאחר היציאה מכפר דאן, לא נראו זריקות אבנים.

    המהנדס בחברה בה עבדו המתלונן ואחיו

14. העד מסר עדות בה תיאר את הגעתו יחד עם המתלונן ואחיו למקום, את האירוע של זריקת הרימונים מרכב אחרון, או לפני אחרון, בשיירת רכבים צבאיים, וכן את פציעת המתלונן ופינויו מהמקום לבית חולים. עד זה לא נשאל, וממילא לא נדרש להתייחס לשאלה, אם היו במקום הפרות סדר או זריקות אבנים.

     

    הסרטונים

15. במהלך המשפט הוגשו שני סרטונים שמתעדים את תנועת השיירה בדרכה לכיוון הבסיס הצבאי, ואת הרגע בו הושלכו הרימונים כשהמתלונן עומד לצד הכביש (ת/3). ההגנה חלקה על קבילות הסרטונים שצולמו על ידי אחי המתלונן, וביקשה להכריע בטענה זו עוד במסגרת פרשת התביעה, כשבא-כוח המאשימה הציג סרטונים אלו בעת חקירת עדי התביעה וכן ביקש להגישם כראיה. במהלך המשפט, נקבע כי עדותו של אחי המתלונן, שלפיה הוא צילם את הסרטונים, הן הארוך והן הקצר, מכשירה את קבילותם כראיה במשפט, וקביעה זו עומדת בתוקפה גם כעת. לצד זאת, נאמר כי להגנה תשמר כל טענה לגבי ראיות אלו, ובפרט בנוגע למשקל שיש ליחס להן.

    לאחר עיון ובדיקה, לא סברתי כי יש להרחיב את הדיון באשר לסרטונים אלו, מפני שכפי שניתן לראות בסרטונים עצמם, וכפי שמסרו גם חלק מהעדים, בפרט לגבי הסרטון שבו נראית פעולת השלכת הרימונים, הצילום מציג זווית אחת ולא את התמונה בכללותה. בעיקרו של דבר, הסרטונים שצולמו אינם יכולים לספק מענה מלא למחלוקת שכן עמדה בין הצדדים, באשר לנסיבות השלכת הרימונים ובאשר לשאלה המרכזית אם הייתה סיבה שהצדיקה את השימוש באמצעים, שאותה לא ניתן לראות בסרטונים.

    בכל אופן, לצד הקביעה לגבי קבילות הסרטונים אכן עולות שאלות ותהיות בפרט לגבי עיתוי הצילום, דרך הצילום ומשכו, וכן הפסקת הצילום וחידושו. תשובות אחי המתלונן לגבי סיבת הצילום לא היו אחידות. הוא טען כי הצילום היה מקרי, אך בה בעת ציין כי הצילום היה מיועד למנהל בחברה בה עבדו. כן מסר אחי המתלונן כי צילם את הסרטון מפני שלא ראה אף פעם שיירה כה גדולה של רכבים צבאיים. מה שחשוב יותר בעיני, הוא הפסקת הצילום וחידושו ללא הסבר שמניח את הדעת, והחלק שלא תועד בין שני הסרטונים, כאשר זו נקודת זמן חשובה לבחינת הנסיבות הכוללות של האירוע. כן יש לציין, כי חרף המאמצים שעשה החוקר המטפל באשר לבדיקת "המאפיינים" של הסרטונים בטלפון של אחי המתלונן, הרי שבסופו של יום אישר החוקר כי אינו חוקר מיומן ואף לא פנה לחוקר מיומן עם הנתונים שתיעד (ראו את עדות החוקר המטפל, במסגרת החקירה הנגדית, בדיון מיום 22.5.2025, עמ' 71 שורות 18-22).

    למעלה מן הצורך, יצוין כי גם ההגנה הציגה את הסרטונים בפני העדים, וגם הנאשמים התייחסו למה שנראה בהם, בחקירה ובעדות, ומכאן שלא היה מקום להורות על פסילתם כראיה במשפט. בכל אופן, וזה העיקר, אין בסרטונים הללו כדי לספק את המענה למחלוקת העיקרית שבין הצדדים לגבי הצדקת השימוש באמצעים באותה נקודה בציר היציאה משאינם מספקים תמונה רחבה וכוללת לגבי האירוע ונסיבותיו. אף המאשימה הסכימה בסיכומיה כי "הסרטון צולם בזווית שלא מאפשרת להתרשם מהסביבה בכללותה אלא רק בחלקה...", אך הוסיפה כי יתר העדויות יכולות להשלים את התמונה החסרה.

    הסמח"ט

16. סמח"ט "מנשה" מסר עדות במסגרת פרשת התביעה וציין כי במועד הרלוונטי פיקד על מבצע להריסת בית מחבל בכפר דאן, שכלל כוחות רבים של צבא ומשמר הגבול. באשר לממשק עם כוחות משמר הגבול נאמר כי מדובר בכוח "... שדואג גם שהצירים יישארו פתוחים בתוך הכפר ומחוצה לו לכיוון סאלם ולהשאיר נתיב פינוי" (פרוטוקול מיום 1.4.2025, עמ' 10 שורות 5-6), וכי רוב השיח אל מול מפקד פלוגת מג"ב היה ".. לבדוק את מצב הצירים, אם הם פתוחים או לא, להכניס ולהוציא כוחות ולפתוח את הציר בשלב היציאה, בין היתר..." (שם, עמ' 12 שורות 2-3). גם במסגרת החקירה הנגדית, שב העד וציין כי באחריות כוחות משמר הגבול, בין השאר, לשמור על הצירים פנויים וכן למנוע השלכת אבנים (שם, עמ' 19 שורות 29-31). כן מסר הסמח"ט בחקירתו הנגדית כי עמד חשש מפני חמושים בציר ובמילותיו "... []כמעט בכל פעילות יש חמושים בציר התנועה הזה. זה מה שחיפשנו" (שם, עמ' 20 שורה 23).

    העד מסר כי בתוך הפעילות בכפר דאן, הכוחות נתקלו בזריקות אבנים, בקבוקי תבערה ומטענים, ובהמשך חקירתו הנגדית אישר כי היה פיצוץ של מטען שהוטמן בתוך מקרר. ביציאת הכוחות היו הפרות סדר שכללו זריקות אבנים ובקבוקי תבערה בעיקר ליד "אל-יאמון", אך גם בהמשך הציר ועד המחנה הצבאי היו אירועים של זריקות אבנים "נקודתיות".

    הסמח"ט מסר כי העביר דיווחים לגבי רכב מסוג "זאב", באשר לאירועים נפרדים מהאירוע המתואר בכתב האישום, לאחר שראה כי מהרכב נזרק רימון הלם, בכיכר בה היו הפרות סדר, לכיוון הלא נכון ומהדלת הלא נכונה. בהמשך, מסר דיווח נוסף שלפיו הרכב שנסע לפניו "פתח את הדלתות והחל לירות גז תוך כדי תנועה. לירות ממטול רימונים את הגז לצד שמאל שלו, של הכלי, תוך כדי נסיעה לכיוון סאלם. תוך כדי הנסיעה הוא פתח את דלת שמאל וזרק, ושם לאורך התנועה עמדו זורקי אבנים, אבל לרוב היה ריק" (שם, עמ' 12 שורות 17-18). העד ציין כי לא הייתה סיבה להתעכב וכי דובר על ירי בתנועה, שהוא ירי מסוכן מבחינה בטיחותית ומבצעית. כשנתבקש העד להתייחס לשאלת הסכנה לכוחות הוא מסר: "בשלב הזה אני לא זוכר לדייק, לא הייתה שום סכנה כזו או אחרת. הייתה זריקת אבנים נקודתית פה ושם. בכלים ממוגנים זה לא סכנה" (שם, עמ' 16 שורות 32-33). העד ציין כי אמנם הציר היה נקי אך לא לאורך כל הדרך, וכי הכוחות רצו קדימה והעיכוב אינו חלק מהמשימה ואף לא מאתגר את הכלים הממוגנים, כשהם אחרונים בשיירה.

    העד שב וציין כי בציר התנועה היו נקודות שבהן נזרקו אבנים לעבר הכוחות, וכי "... אפשר לזרוק רימון הלם או גז ולהשתמש באמצעים כאלה, כן. [אך] צריך לעשות את זה בצורה מקצועית ונכונה כדי לשמור על ביטחון כוחותינו וגם לפגוע במי שרוצים לפגוע לצורך העניין..." (שם, עמ' 17 שורות 13-14). בהתייחסו לזריקת רימונים תוך כדי נסיעה, ניתן הדגש לגבי ההתנהלות המקצועית שכן רימון "יכול לחזור אליך לתוך הרכב" (שם, עמ' 20 שורה 17). כן אישר העד, בחקירה הנגדית, שתיאורטית גם אדם שנמצא על ציר התנועה, עם יד בכיס, יכול להיות חשוד כאדם חמוש.

    הסמח"ט נדרש להתייחס לסרטון שמתעד את האירוע, כשהופנתה אליו השאלה: "כמי שהיה שם, מה ההכרחיות של זריקת הרימון כפי שאנחנו רואים בסרטון?" (ההדגשה הוספה, א.ח.) ותשובתו הייתה ש"פה ספציפית אני לא רואה את זורקי האבנים בנקודה הזו. הסרטון לא יכול לתת תמונה רחבה על המקרה. הוא ממוקד לנקודה ספציפית. אני לא יכול להעיד על ההכרחיות לפי הסרטון הזה" (שם, עמ' 18 שורות 1-3, ההדגשה הוספה, א.ח.). הסמח"ט מסר קודם לכן כי לא ניתן לזהות במדויק היכן האירוע התרחש. לכך יש להוסיף, כי הסמח"ט לא קישר בעדותו בין האירועים עליהם דיווח למפקד פלוגת מג"ב, לבין האירוע הנצפה בסרטון.

    הנהג של הסמח"ט

17. הנהג מסר בעדותו כי באותו מבצע נסעו אחרי רכב משוריין מסוג "זאב", שטיפל בהפרות סדר, שעה שמי שהיה אחראי על פינוי הציר לאבטחת השיירה הם כוחות משמר הגבול. העד מסר כי הייתה סכנה מפני חמושים גם ביציאה, וכי גם ביציאת הכוחות הייתה "התנגדות". העד לא זיהה כל אירוע חריג שכן היה מרוכז בנהיגה המבצעית, אולם מניסיונו האישי, גם אדם שעומד בצד הכביש עם יד בכיס יכול להוות סכנה לכוחות הצבא.

    מפקד הפלוגה של מג"ב

18. מפקד הפלוגה העיד ואישר כי עמד בראש הכוח של מג"ב שהשתתף במבצע להריסת בית מחבל בכפר דאן ביום 2.1.2023. מפקד הפלוגה מסר פרטים לגבי המבצע, ובכל הנוגע ליציאת הכוחות, הוסיף כי בשלב זה היה צריך "... לשים כוחות לאורך כל הציר על מנת שאם יהיו הפס"דים והיתקלויות, כוחות שנמצאים יטפלו באירועים האלה. שאר הכוחות יזרמו החוצה בלי להיתקל" (דיון מיום 4.5.2025, עמ' 34 שורות 23-25). העד התייחס לשימוש באמצעים, לרבות בירי חי, וציין כי הדבר תלוי בעצימות, בכמות, במיקום ועוד, כאשר ישנם שלושה הישגים נדרשים: ביטחון כוחותינו, השגת המשימה ואי פגיעה בבלתי מעורבים. מפקד הפלוגה ציין כי מותר לעשות שימוש באמצעים בהנחיית מפקד. באשר להגדרת הפרת סדר שמחייבת תפעול, מסר מפקד הפלוגה כי מדובר ב"כל דבר שמונע או מעכב אותי ואת המשימה ופוגע בביטחון האנשים שלי" (שם, עמ' 39 שורה 27).

    בחקירה הנגדית של ההגנה, אישר מפקד הפלוגה כי ההתרעות שעליהן דובר במבצע התייחסו למלכוד מטענים, ירי לעבר הכוחות, יידוי אבנים, השלכת מטענים, חסימת צירים והפרות סדר. באשר למבצע, שב ואישר שהצוות עליו נמנו הנאשמים חווה מטען רב עוצמה, שזעזע את הלוחמים וגרם להם להיות דרוכים. העד אישר כי במהלך הפעילות הוא בעצמו עשה שימוש אף בירי חי. לצד זאת, אישר ששימוש ברימון הלם נחשב כאמצעי "קל מאוד" (שם, עמ' 47 שורות 30-32). גם מפקד הפלוגה אישר כי אדם שנמצא על הציר, עם יד בכיס, יכול להיות חשוד בנסיבות שהיו.

    מפקד הפלוגה לא ראה בהתנהגות שהייתה במהלך האירוע התנהגות פלילית אלא אי-עמידה בהנחיות שהיא בגדר תקלה בלבד. בהמשך, ובמענה לשאלות בית המשפט, מסר העד כי הופתע שהוגש כתב אישום בגין האירוע.

    הנאשם 1

19. לנאשם 1 יוחסה פעולת השלכת אחד הרימונים, כמתואר בכתב האישום, ועל כך לא הייתה מחלוקת. אמרת הנאשם 1 במח"ש (ת/1) הוגשה חלף עדותו הראשית, וזו הייתה למעשה האמרה היחידה שנגבתה ממנו במסגרת החקירה (עדויות הנאשמים במשפט נמסרו ביום 9.11.2025 והתמלול המלא של הדיון הוא התמלול מיום 29.1.2026, ולא החלקי שהתקבל ביום 15.12.2025).

    הנאשם 1 הודה כבר בפתח האמרה שזרק רימון הלם אחד, מבלי לדעת למקם זאת ספציפית בציר היציאה של הכוחות. על מנת לעמוד על גרסתו של הנאשם 1, חשוב להביא את דבריו כלשונם כבר בפתח החקירה, כשנשאל מדוע זרק רימון הלם, כדלקמן: "באופן כללי את הזריקה עצמה ראיתי אחר כך בסרטון, כביכול שהבן אדם נפגע. לא זיהיתי אותו בעת הזריקה. גילית רק בסרטון שהיה שם הבן אדם. בא[ו]פן כללי אני לא יכול להגיד איפה זה היה באותו המקטע, אני זוכר שזרקתי באופן כללי רימון 3 או 4 פעמים על אותו הציר לכיוון מפ[]רי סדר. ולכוון של הכביש. באופן ממוקד להצביע על הנקודה איפה זרקתי, אני כבר לא יכול" (שורות 13-16 לאמרה, ההדגשה הוספה, א.ח.). בהמשך החקירה, מסר הנאשם 1 כי את רימוני ההלם לא זרק ברצף, אלא במקטעים, "תמיד בודדים". כשנשאל מדוע עשה כן, שב וציין כי זה נעשה לעבר "מפרי סדר בוודאות", על אף שאינו יכול להצביע איפה במדויק זרק כל רימון לאורך הציר. כשהתייחס הנאשם 1 לאותם מפרי סדר, הוא אמר שהם גם "כל מיני רעולי פנים ולא רעולי פנים שרצו לכוון הציר" (שורה 186 לאמרה). אותו תיאור חזר בחקירתו הנגדית של הנאשם 1 כאשר מסר את הדברים הבאים: "... אותי מעניין כל מיני אנשים שרצים אולי עם דברים בידיים, שאני לא יכול לדעת ולהבחין בין אם זה בקבוק צבע, בקבוק תבערה או מטען צינור (דיון מיום 9.11.2025, עמ' 17 שורות 37-39). הגיון זה בדברי הנאשם 1 חזר שוב במסגרת החקירה הנגדית, לאחר שהוצג לו הסרטון של האירוע, והוא מסר כי בסרטון לא ניתן לראות הכל וכי הוא זרק רימונים לעבר מפרי סדר מאחורי הרכב. אותם מפרי סדר שרצים "עם החפצים בידיים", "חפצים, אבנים, אי אפשר לזהות באותו רגע מה, מה באמת הם מחזיקים, אבל אתה יכול לזהות תמיד רעול פנים שרץ לכיוון שלך עם יד מאחורי הגב" (דיון מיום 9.11.2025, עמ' 30 שורה 7-10). הנאשם 1, חזר וציין כי אינו יודע למקם את זריקת הרימון הנראית בסרטון, אך הדגיש כי בכל פעם שנזרק רימון זה היה לעבר "כל מיני רעולי פנים ולא רעולי פנים שרצו לכיוון הציר" (שם, עמ' 30 שורות 15-16), או אנשים שהיו בעומק הציר, אשר היו רצים כשרואים את השיירה, משליכים חפצים וחוזרים אחורה (שם, עמ' 39 שורות 11-13). הנאשם 1 אישר שלא כל פעם דובר על זריקות אבנים, אלא על אותם מקרים שבהם אנשים רצים לעבר הציר (שם, עמ' 39 שורות 19-22). עוד הוסיף הנאשם 1 בחקירה הנגדית, ולאחר צפייה בסרטון, כי הרימון שהוא זרק "הולך מאחורי הכביש" (שם, עמ' 31 שורה 28), וכך גם בהמשך בציינו כי "אתה ממש רואה אותו יוצא מהדלת האחורית, הולך מאחורי הציר, תסתכל" (שם, עמ' 32 שורה 31).

    הנאשם 1 הוסיף והתייחס באמרה לעצם השימוש באמצעים, והדגיש כי המציאות שונה בשטחי איו"ש, וכי בכל מקרה נדרש אישור מפקדים לשם שימוש ברימוני הלם. בחקירה הנגדית שב הנאשם 1 והדגיש כי הנוהל שתקף בשטח מדינת ישראל אינו רלוונטי לשטחי איו"ש.

    בהמשך האמרה, התייחס הנאשם 1 למבצע המתואר בכתב האישום, וכן התייחס לסרטון שבו נראית זריקת הרימונים, ולגביו אמר כי רואים "רק זווית אחת". הנאשם 1 מסר כי אינו זוכר מי זרק את הרימון הנוסף, וכי היה בטוח שנזרק רימון אחד, ורק מהצפייה בסרטון ראה שנזרק עוד רימון שלהערכתו הוא רימון גז. לדבריו, לפי זה שנזרקו שני רימונים בלבד ניתן ללמוד שלא הייתה כמות גדולה של מפרי סדר, כי אם כן היו מאטים את הרכב ועושים שימוש רחב יותר באמצעים.

    הנאשם 1 שב ומסר כי הייתה סיבה מוצדקת לזריקת הרימון, וכי "כל רימון שנזרק היה לעבר מפרי סדר". זאת, כאשר עמדה הנחיה פיקודית לשמור על הציר פתוח. בחקירה הנגדית ציין הנאשם 1 כי מפקד הפלוגה נתן הנחייה "מאוד ברורה" לשמור על הציר נקי ו"שלא תיזרק אבן אחת על הכלים".

    באשר לפתיחת הציר, וכאשר מדובר ברכב משוריין מסוג "זאב" מגוב, מסר הנאשם 1 כי המיקום של הרכב משתנה, וכי כשהם מטפלים בהפרות סדר רכבים אחרים עוקפים אותם. הנאשם 1 הוסיף ומסר כי מהטעם הזה אינו יודע להגיד היכן היה ממוקם בשיירה, כי אינו רואה את מערכות השליטה ברכב, וכי לרכב יש מפקד.

    הנאשם 1 עומת עם טענת הסמח"ט שלפיה ראה את התנהלות הרכב המשוריין בו נסעו כהשתוללות, והשיב כי כל אחד רואה את המציאות אחרת, ויתכן כי מפקד "הזאב" ראה צורך מבצעי לפי נקודת המבט שלו, מפני שאלו "לא תנאי מעבדה". הנאשם 1 חזר ואמר כי אינו יודע מה קרה באותה נקודה ספציפית ואם קיבל הכוונה לגבי האיום מהמפקד, מהנהג או מלוחמים ברכב. בהמשך החקירה הנגדית, הנאשם 1 ציין כי אם רוצים לבחון את שיקול הדעת שלו, אי אפשר להסתכל על "הלוחם הפשוט מאחור", וכי במקרה זה הוא לא היחיד שסבר כי יש לזרוק רימון.

    הנאשם 1 ציין גם במסגרת עדותו את הסיכון במבצעים כגון אלו, לרבות במבצע זה בו הופעל נגדם מטען בתוך מקרר.

    הנאשם 2

20. הנאשם 2 מסר בעדותו כי במועד האירוע נטל חלק במבצע להריסת ביתו של מחבל בכפר דאן, ושהוא, וגם הנאשם 1, נמנו על הכוח שהיה בפיקודו של הקמב"ץ. הכוח שלהם נתקל במטענים, לרבות מטען שהוטמן בתוך מקרר והתפוצץ, ומשכך הכוח היה דרוך. בדרך היציאה, הונחו על ידי מפקד הפלוגה לתפעל הפרות סדר, והמשמעות היא שהם נכנסים ראשונים ומפנים את הציר. מפקד הפלוגה נתן פקודה שלפיה "אבן אחת לא תפגע בכלים", ולדברי הנאשם 2 כך גם היה. הקמב"ץ, שהוא הקצין שהיה עמם ברכב ופיקד על הכוח, הנחה אותם לתפעל את הפרות הסדר מתוך הרכב המשוריין, לשם הגנה, וזאת נוכח התקרית עם המטען שהתפוצץ קודם לכן. הנאשם 2 תיאר את מיקומו ברכב, וציין כי ישב ליד הדלת הימנית אחורית, כאשר ברכב זה הדלתות לעתים נפתחות לבד והיה צריך להחזיק את הדלת שלידו, וכי בכל מקרה לאחר הטיפול בהפרות הסדר ביציאה ממש, הוא הותיר את הדלת פתוחה ומוחזקת על ידו, כמעט לאורך כל הדרך, כדי להיות מוכן לכל תרחיש. הנאשם 2 אישר כי לאורך הציר נתקלו בהפרות סדר וביצעו שימוש באמצעים שונים.

    הנאשם 2 מסר בחקירה הנגדית, בנוסף לאמור, כי הנהלים שנוגעים למדרגי השימוש באמצעים לפיזור הפגנות רלוונטיים לשטחי הארץ ולא לאיו"ש. נאמר שוב כי היו הפרות סדר מהיציאה מכפר דאן ועד לכפר רומאנה סמוך לבסיס הצבאי. באשר לטענת הסמח"ט שלפיה הנסיעה הייתה חלקה, מסר הנאשם 2 כי תפקידם של כוחות מג"ב, היה לפנות את הציר מהפרות סדר ולכן יתכן שהוא הרגיש שהנסיעה חלקה בשל כך. בהקשר זה, ציין הנאשם 2 שלא בכל רגע נתון רכבו של הסמח"ט היה מאחוריהם, מפני שזה דינמי ולעתים הרכב שלהם מסוג "זאב" היה בראש השיירה, ולעתים מאחור. בכל אופן, מסר הנאשם 2 שזריקות האבנים שלאורך הציר לא היו מסיביות.

    בחקירה הנגדית נשאל הנאשם 2, בין היתר, מדוע לא ציין בחקירתו במח"ש כי הדלת הייתה תקולה, וכי ברוב הנסיעה הייתה פתוחה ומוחזקת על ידו, והוא השיב כי לא נשאל על כך. כן ציין הנאשם 2 כי ידע בדיעבד על זריקת הרימונים באותו האירוע, אך לא הכחיש שבזמן הפעילות פתח וסגר את הדלת כדי לראות ולתפעל הפרות סדר.

    הנאשם 2 אמנם לא ידע להתייחס למיקום האירוע שעולה מהסרטון ואשר מתואר בכתב האישום, אך ציין כי למיטב זכרונו הייתה אזהרה לגבי צד ימין של הכביש, מצד הקצין שהיה ברכב, על מיידי אבנים במטע זיתים, וכי גם בעניין הזה לא נשאל במסגרת החקירה במח"ש.

    לוחמים נוספים שהיו ברכב "הזאב"

21. לצד עדויות הנאשמים, הגישה ההגנה, בהסכמת המאשימה, שתי הודעות שנגבו במסגרת החקירה במח"ש, האחת של לוחמת שהייתה ברכב "הזאב" והשנייה של הנהג הוותיק של הרכב.

    באשר למבצע, נאמר בהודעת הלוחמת (נ/6) כי הופעל נגדם מטען רב עוצמה, וכי ביציאה של הכוחות נתקלו בהפרות סדר. משכך, קיבלו הוראה לפנות את כל מי שבציר, והדבר נעשה על-ידי שימוש באמצעים לרבות רימוני גז והלם. הלוחמת ציינה כי הם הונחו לעשות זאת מתוך הרכב, מבלי לפרוק, לאור המטען שהתפוצץ קודם לכן, כדי להגן על הלוחמים. הלוחמת הוסיפה כי לאורך כל היציאה היו הפרות סדר וחסימות, ושזה הציר שהיה צריך לפנות. הלוחמת העריכה כי בעת זריקת הרימונים כמתואר בכתב האישום היו הפרות סדר, וכי כך היה לאורך כל הפעילות. בסיכום הודעתה במח"ש מסרה הלוחמת כי "... הסרטון לא מצטייר טוב, כי לא רואים את המתרחש מסביב אני בטוח[ה] שאם ככה הצוות בחר לפעול היה לזה סיבה מוצדקת ואני לא חושבת שהיה לזה משהו לא תקין, בגלל זה גם לא דיברנו על זה כי לא היה חריג, פנינו את הציר מבלי לפרוק" (שורות 125-127 להודעה).

    גם נהג "הזאב" מסר בהודעתו במח"ש (נ/7), שאף היא הוגשה בהסכמה, פרטים לגבי מה שקדם למבצע ומה שקרה במהלכו, לרבות המטען שהתפוצץ ו"העיף" את הרכב למעלה ואף גרם לו שלא לשמוע לזמן קצר. נהג הזאב מסר בהודעתו שהיו חסימות והפרות סדר ביציאה מהכפר, וכי היו זריקות אבנים לאורך כל הציר כמעט, עד הכפרים רומאנה וזבּובּה. למיטב זכרונו רכב "הזאב" היה האחרון. העד ציין כי זריקות האבנים היו ממטעי זיתים, ללא התקהלויות על הכביש ממש, וזאת משני הצדדים של הכביש. לעד, שהוא לוחם ותיק כאמור, הוצג הסרטון של האירוע ובתגובה הוא מסר כי אינו יכול להגיד על פי הסרטון היכן זה התרחש, אך "הפורעים" התחבאו במטעי הזיתים. כמו כן, מסר כי אולי לא הייתה הצדקה לפתיחת הדלת אולם הדלת לפעמים נשארת פתוחה מקודם והמנגנון קשה לסגירה, או שהיא פשוט נשארת חצי פתוחה לאורך הנסיעה. עוד הוסיף נהג "הזאב" כי נאמר להם שיש הפרות סדר בדרך וכי יש לשים לב מחמושים. לגבי זריקת רימון הלם, נאמר כי הדבר נעשה באישור קצין.

     

    ממצאי עובדה

22. כלל ידוע במשפט פלילי, הוא שהמאשימה עומדת בנטל ההוכחה מעבר לכל ספק סביר. נטל ההוכחה רלוונטי לכלל רכיבי העבירה המיוחסת, ועל הנאשם, ככלל, לא רובץ נטל הוכחה ודי בכך שיעורר ספק סביר.

23. במקרה דנן, וכשאין מחלוקת על כך שהנאשם 1 השליך רימון הלם מרכב "הזאב" בו היה יחד עם מפקד ולוחמים אחרים, ביקשה המאשימה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, כי השלכת הרימון על ידי הנאשם הייתה רשלנית, משלא הייתה כל הצדקה לכך בנסיבות הכוללות. המאשימה לא עמדה בנטל הזה וניתוח הראיות מלמד כי נותר ספק בשאלה העיקרית שנוגעת לשאלת הרשלנות של הנאשם 1 בעת זריקת הרימון, ולמצער למידת הרשלנות שלו.

24. טענת המאשימה היא שהרימון נזרק על ידי הנאשם 1 כשאין מנגד הפרת סדר, ועל כן ממילא מדובר בהשלכת רימון נטולת כל הצדקה מבצעית, וככזו היא השלכה רשלנית שמבססת את העבירה שיוחסה בכתב האישום. המאשימה נסמכת על עדויות המתלונן, אחיו וכן הפרמדיק שפינה את המתלונן מהמקום לאחר שנפצע, לאחר שאלו נשאלו וציינו מפורשות כי במקום לא היו זריקות אבנים, וכן על הסרטון שמתעד את רגע השלכת הרימונים שבו לא נראות לעין הפרות סדר או זריקות אבנים לעבר הכוחות.

25. אכן, כלל העדים שאליהם הפנתה המאשימה ציינו באופן מפורש כי במקום ובזמן הרלוונטיים לא היו זריקות אבנים לעבר הכוחות. לצורך הדיון, ניתן אף לצאת מנקודת הנחה כי אין דופי במהימנות דברי העדים הללו. זאת, על אף שעולים קשיים בעדות אחיו של המתלונן לגבי הצילום, מטרתו ובעיקר הפסקתו וחידושו, וכן עולה קושי לגבי עדות הפרמדיק שלפיה הבחין ברכב הצבאי נעצר ממש, ולאחר מכן נזרקים הרימונים, דבר שכלל אינו נכון על פי הסרטון שמתעד את רגע השלכת הרימונים. הוא הדין גם לגבי הטענה של הפרמדיק שלאורך הציר לא היו הפרות סדר, דבר שנסתר אף על ידי מספר עדים מטעם התביעה, לרבות המתלונן עצמו.

    ברם, טענת הנאשם 1 לגבי הצדקת השימוש באמצעים, לא הייתה כי באותו מקום ובאותו הזמן עמדה לצד הכביש התקהלות של מפרי סדר אשר זרקו אבנים לעבר הכוחות. הנאשם 1 חזר וציין, הן באמרתו במח"ש (ת/1) שהוגשה חלף חקירתו הראשית, והן בחקירתו הנגדית, כי אינו יודע להגיד באיזה מיקום פרטני האירוע המתואר בכתב האישום התרחש, שעה שלאורך הציר הוא בעצמו זרק מספר רימוני הלם, ובכל פעם רימון בודד. מעבר למהימנות התגובה הראשונית שמסר הנאשם 1 בפתח חקירתו במח"ש שבה לא חיפש "לתפור" גרסה לאירוע, בכך שציין כי אינו יודע להתייחס למקרה הספציפי, הרי שתשובתו מבקשת לתאר את פועלו לאורך כל הפעילות המבצעית, לרבות בעת יציאת הכוחות לכיוון בסיס האם.

    המענה החד משמעי של הנאשם 1 בעדותו, ואשר נמצא מהימן בעיני הן בשל דרך עדותו והן בשל תוכן הדברים והגיונם, הוא שבכל פעם שנעשה שימוש באמצעים הדבר נעשה בתגובה למה שהוא כינה הפרות סדר. כאן, חשוב לציין כי הנאשם 1 לא הגדיר הפרות סדר רק כהתקהלות של זורקי אבנים סמוך לכביש, כפי שגם קרה במהלך הפעילות המבצעית והיציאה ממנה, אלא גם בזיהוי איומים בעומק הציר, לעתים על ידי רעולי פנים ולעתים לא, שביקשו להתקרב לציר שבו עברה שיירת הרכבים הצבאיים, כשלא תמיד ניתן לזהות אם הם מסתירים דבר מה בידיהם. באורח דומה, מסר הנאשם 1 כי להשקפתו מהסרטון שמתעד את הזריקה ניתן לראות כי רימון הלם הושלך מעבר לכביש, ללמדך שהוא ביקש להדוף איום שבא מאותו הכיוון. עוד מסר הנאשם 1 כי מזה שנזרקו שני רימונים, ניתן ללמוד כי באותו אירוע לא הייתה כמות גדולה של מפרי סדר, כיוון שאחרת היו מאטים את הנסיעה לצורך שימוש רחב יותר באמצעים. תמיכה משמעותית לעניין זה, עולה מדברי הנהג של רכב "הזאב", שהודעתו הוגשה בהסכמה וללא כל מחלוקת, בציינו כי זריקות האבנים היו לאורך כל הציר כמעט, ובעיקר שזריקות האבנים היו מכיוון מטעי הזיתים, משני צדי הכביש, ללא התקהלות על הכביש.

    הנאשם 1 מסר, כפי שהדבר אף נתמך בראיות אחרות, שהוא ויתר הלוחמים בכוח נדרשו לשמור על ציר פנוי, וכן לדאוג שלא תיזרק "ולו אבן אחת" לעבר כלי הרכב הצבאיים. יש להדגיש כי משימת אבטחת הצירים ותפעול הפרות הסדר הוטלה על כוח משמר הגבול, כך גם לפי עדויות מפקד פלוגת מג"ב וכן הסמח"ט שפיקד על המבצע. עוד חשוב להדגיש, לשם הבנת הנסיבות בכללותן, כי בין יתר ההתרעות, כפי שעלה מעדויות שונות, עמד חשש מירי של חמושים וכן מהשלכת אבנים, בקבוקי תבערה ומטענים לעבר הכוחות לאורך ציר היציאה.

    כפי שתואר קודם לכן בהתבסס על דברי מספר עדים לאורך הציר וכמעט עד סופו היו אירועים, הגם שלא דובר בהפרות סדר מסיביות. לשם כך, נדרשו הכוחות אף להפעיל אמצעים שונים. זהו מצב דברים שלא הופרך, אלא ההפך – הוא נתמך בראיות שונות. עוד יש לומר, כי עלה מהראיות, לרבות אלו שהוגשו בהסכמה ומשכך אינן נתונות במחלוקת, כי ניתנה הנחיה ללוחמים שלא לפרוק מהרכב, אלא לתפעל את הפרות הסדר מתוכו, בשל חשש לשלומם, והדבר יכול להסביר את פעולת זריקת הרימון תוך כדי נסיעת הרכב.

26. באשר לטענה שלפיה עברו רכבים רבים לצד המתלונן ודבר לא נעשה על ידם, ואף האמירה של מפקד הפלוגה שציין כי באופן יחסי הציר היה פתוח, הרי שאין בכך משום סתירה למה שתואר על ידי הנאשם 1, ובוודאי שאין בכך כדי לבטל את גרסתו כליל, שעה שמצב הדברים הוא דינמי, ולא בהכרח כלל הרכבים נתקלו עם אותם מפרי סדר באותה נקודה, בטח אם מספרם קטן. כמו כן, משימת פינוי הציר לא הוטלה על כל הכוחות, כפי שעלה מעדות מפקד הפלוגה בצורה מפורשת. כך או אחרת, יש לקבוע כממצא עובדתי בהתאם לדברי מרבית העדים, כי לאורך הציר היו מספר אירועים של הפרות סדר וזריקות אבנים שהובילו לתגובה מצד הכוח שעליו נמנו הנאשמים. הדבר עלה בדברי הנאשמים, נהג הסמח"ט, וכן בדברי הלוחמת ונהג רכב "הזאב". במקביל, גם הסמח"ט אישר בעדותו שהיו אירועים לאורך הציר, שעל פינויו היו אמונים כוחות משמר הגבול, וגם המתלונן עצמו אישר כי במרחק של 200 מטר בערך מאיפה שעצרו היו יידויי אבנים. הוא הדין באשר לטענת הסמח"ט שלפיה לא היה צורך "להתעכב" אל מול הפרות סדר על ציר היציאה, וכי התכלית המבצעית היא לצאת בצורה בטוחה ומהירה. בעניין זה, די להפנות לחלק מהראיות המאשימה עצמה, ולטענת הנאשמים שלא נסתרה, שלפיה כוחות מג"ב גם נדרשו לטפל באיומים שבציר התנועה ולנטרל סכנות, כפי שעלה מהסקירה קודם לכן.

    יש להזכיר, כי במסגרת פרשת התביעה עלה כי שימוש באמצעים כגון רימוני הלם וגז, מצריך אישור פיקודי. קולו של מפקד הכוח, הקמב"ץ, כלל לא נשמע במהלך המשפט, הגם שכן עלה שהוא נחקר במח"ש, ועל כן לא ניתן לשלול את הטענות שהעלו הנאשמים, וגם אחרים, לגבי האחריות הפיקודיות להכוונה, להנחיות ולדרכי הפעולה המבצעיים באירוע המיוחס, ובכלל. היפוכו של דבר, יש דווקא להניח כי הקמב"ץ שפיקד על הכוח ברכב "הזאב" היה מודע למתרחש, ואף נתן את אישורו, ולו מן הטעם שמפקד הפלוגה ציין באורח מפורש כי שימוש באמצעים כגון רימוני הלם וגז, נעשה באישור פיקודי, וכאשר יש ראיות שונות שמלמדות כי הדבר נעשה על ידי כוח זה לאורך הציר, הלכה למעשה.

27. אמנם מדברי הסמח"ט עלה כי הבחין בהתנהלות שאינה מקצועית, אולם לא ניתן לומר כי בדבריו, כפי שביקשה המאשימה לטעון, מסר הסמח"ט בצורה חד משמעית כי לא הייתה הצדקה להשתמש באמצעים שהופעלו באירוע המתואר בכתב האישום. התיאור הכללי שעולה מדברי הסמח"ט יש לו פנים לכאן ולכאן, ובעיקר יש בו אמירה בדבר פגמים מקצועיים ובטיחותיים, לאו דווקא תוך התייחסות נקודתית לאירוע המתואר בכתב האישום. לראיה, כשהוצג הסרטון שמתעד את האירוע, מסר הסמח"ט כי אינו יכול להעיד על הכרחיות השימוש באמצעים, משלא ניתן לראות את התמונה בכללותה. כמו כן, לא הוכח כלל כי הדיווח של הסמח"ט למפקד הפלוגה, כפי ששניהם אישרו, הגיע לכוח שהיה בתוך רכב "הזאב" בכלל, ולפני האירוע המיוחס בכתב האישום בפרט. מפקד הפלוגה אף מסר כי הוא קרא למפקד הכוח לאחר מכן וזה השיב כי לא היה דבר כזה.

28. הסרטונים שהוצגו אינם יכולים לשלול, מעבר לכל ספק סביר, את הטענה העובדתית של הנאשם 1 לגבי הצורך בתגובתו להפרות הסדר. הסרטונים לא מספקים את התמונה הרחבה לגבי המקום והזמן של האירוע. אכן, נראית עמידה תמימה של המתלונן לצד הכביש, אך כאמור לא הונחה ראיה שמלמדת כי הנאשם 1 השליך את רימון ההלם, שהוא אמצעי "קל" כפי שהוגדר על ידי מפקד הפלוגה של מג"ב ובוודאי שאינו אמצעי הרג, לכיוון המתלונן בכוונת מכוון. כך או אחרת, לא נסתרה טענתו של הנאשם 1, שעליה הצביע גם בסרטון, שהרימון שהוא זרק, הושלך מעבר לכביש. ואכן, מהצפייה בסרטון נראה כי רימון אחד הושלך לפני הרכב, לצד הכביש ואילו השני היה קרוב יותר למקום בו היה המתלונן, כשלא ניתן לדעת מהסרטון, ובכלל, איזה רימון הושלך על ידי הנאשם 1.

29. מהטעמים שעלו עד כאן, ניתן לומר כי התזה שביקשה המאשימה להניח, בהיבט העובדתי, בפרט בכל הנוגע לשאלת הרשלנות של הנאשם 1, ומידת הרשלנות, אינה נקייה מספקות, עד כדי כך שלא ניתן לקבוע כממצא עובדתי שלא קדם להשלכת הרימונים כל מעשה שהצדיק את השימוש באמצעים. הראיות שהוגשו אינן יכולות לבסס את הנסיבות הנטענות מעבר לכל ספק סביר, לרבות בכל הנוגע להתנהלותו של הנאשם 1.

30. מכאן, לעניינו של הנאשם 2. אם התעורר ספק לגבי שאלת הרשלנות של הנאשם 1 ומידתה, הרי שמטבע הדברים זה מקרין ומשליך על הנאשם 2 שכלל לא יוחסה לו פעולה של זריקת רימון אלא של פתיחת דלת הרכב המשוריין. אולם בכך לא די, מפני שלטעמי בעניינו של הנאשם 2 לא הוכחו כלל יסודות העבירה. בהיבט העובדתי, היה על המאשימה להראות, עוד טרם בחינת שאלת הסטנדרט הסביר ומידת הסטייה ממנו, וכן את שאלת היסוד הנפשי ומידת הרשלנות, כי הנאשם 2 פתח את הדלת של הרכב המשוריין כשהוא יודע שתכלית הפתיחה היא השלכת רימון, ובעיקר כשהוא יודע שהשלכת הרימון נעשית ברשלנות וללא כל הצדקה. במסד הראייתי שהניחה המאשימה אולי ניתן לבסס את הפעולה הפיזית של פתיחת הדלת, אולם כלל לא ניתן לבסס את המודעות לכך שזריקת הרימון הייתה רשלנית וחורגת מסטנדרט הפעולה של לוחם בנסיבות שהיו. הנאשם 2 נחקר על מעשה של זריקת רימון, אותו הכחיש, והתייחסותו הייתה לגבי מיקומו ברכב ופועלו בכל הנוגע לפתיחת הדלת וסגירתה, לשם הפעלת הפרות סדר. מעבר לכך, לא הוצגו ראיות לגבי תיאום בינו לבין הנאשם 1 למעשה השלכה רשלני או מכוון, ולא הונחה תשתית שתבסס את היסודות של העבירה מעבר לתיאור כללי שהוא פתח את הדלת. המאשימה לא הצליחה לבסס את החלק שבו צוין בכתב האישום שהנאשם 2 פתח את הדלת על מנת לאפשר את זריקת הרימון, כאמור, וכלל לא הוכיחה את "השותפות" למעשה העבירה ואת המודעות לרשלנות שבהשלכת הרימון הספציפי, ככל שאכן הייתה רשלנות במידה הנדרשת.

    מעבר לעובדה שעל פניו בחקירה לא נעשו מאמצים סבירים לשוב ולברר טענות שונות שעלו מצד הנאשמים והעדים, כאשר יוער שוב כי הנאשמים נחקרו רק פעם אחת במח"ש, ניכר כי בחקירה לא נעשה כל מאמץ לחקור את התזה העובדתית שעמה הגיעה המאשימה למשפט, ואשר לפיה הנאשם 2 פתח את הדלת כדי לאפשר זריקת רימונים ללא כל הצדקה מבצעית. די להפנות לאמרת הנאשם 2 (ת/2), שמתחילתה ועד שורה 126 הוא נשאל שאלות כלליות, ומאותו השלב ועד שורה 258 הוא נשאל שאלות כלליות על המבצע המדובר. מנקודה זו נשאל הנאשם 2 לגבי שימוש באמצעים במבצע ובשורה 408 הוא עומת עם כך שזרק רימון באותו אירוע, ללא כל הצדקה, דבר שהוכחש על ידו. השאלה שרלוונטית לסוגיית פתיחת הדלת הגיעה רק בסוף החקירה (שורה 497) כאשר הנאשם 2 עומת עם דברים שאמר הנאשם 1 בחקירה המקבילה שנערכה עמו, לאחר שזה אישר את זריקת הרימון מהצד של הנאשם 2. הנאשם 2 לא התכחש לאפשרות של פתיחת הדלת על ידו, אולם הוא כלל לא נשאל אם בעת המעשה הוא בכלל היה מודע שמבוצע שימוש באמצעים ללא כל הצדקה מבצעית, ולא הוטחו בפניו טענות או ראיות בהקשר זה. ההפך הוא הנכון, הנאשם 2 עמד על כך שכל שימוש שנעשה באמצעים היה כתגובה לנסיבות שהצדיקו זאת, ובמילותיו: "לא זכור לי מאותה סיטואציה אם היה צורך, אבל היה שימוש באמצעים לעבר אותו מרחב שב[ו] אותו בחור שהה אז היה צורך להשתמש באלפ"ה בשביל לנטרל את הסכנה ולהשלים את המשימה..." (שורות 379-380 לאמרה). זו אינה תמונה שיכולה לבסס את יסודות העבירה כלל וכלל, ואם המאשימה בחרה לייחס לנאשם 2 עבירה שאלו עובדותיה, היה עליה, לבקש את חקירתו של הנאשם 2 בשנית, וכן את חקירתו של הנאשם 1, לכל הפחות, לצורך בירור הדברים טרם המשפט, והדבר לא נעשה.

31. יצוין כי הראיות שהגישה המאשימה הוכיחו את הפציעה של המתלונן, ולמעשה בסופו של משפט לא הייתה על כך מחלוקת לגבי כך, אולם לא היה באלו כדי לבסס קשר סיבתי לזריקת הרימון על ידי הנאשם 1, שלא הואשם בכך מלכתחילה, ובעיקר אין בכך כדי לשנות מהממצאים באשר לראיות.

    מסקנות

32. השילוב בין הוראות הדין, לבין ממצאי העובדה, מוביל למסקנה שלפיה המאשימה לא הוכיחה את העבירה המיוחסת לנאשם 1 מעבר לכל ספק סביר, ולא הוכיחה מעשה עבירה מצדו של הנאשם 2 כלל.

33. ממצאי העובדה שצוינו לעיל מדברים בעד עצמם, ומכאן שאין צורך להכביר מילים כעת. עניין לנו בלוחמים שנטלו חלק בפעילות מבצעית שחצתה את הלילה, בתוך כפר פלסטיני, כחלק ממכלול גדול של כוחות צבא ומשמר הגבול. האירוע התרחש במסגרת הפעילות המבצעית, בדרכם של הכוחות חזרה לבסיס בשעות הבוקר, כאשר הלוחמים היו לאחר היתקלויות עם הפרות סדר שכללו זריקות אבנים ומטענים, ואף לאחר הפעלת מטען נפץ גדול על רכבם. ההתרעות היו גם לגבי ציר היציאה והן כללו חשש מפני ירי וזריקת אבנים, בקבוקי תבערה ומטענים. משימת אבטחת הציר ופינויו מאיומים הוטלה על כוחות משמר הגבול, והלכה למעשה הכוחות נתקלו בהפרות סדר גדולות וקטנות לאורך ציר זה. במהלך היציאה נעשה שימוש באמצעים שונים, ולכוח הרלוונטי ברכב "הזאב" אף נאמר כי יש להגיב לאיומים מבלי לפרוק מהרכב, בצל החשש לשלומם.

34. כפי שצוטט קודם לכן, "סטנדרט ההתנהגות הינו פרי שקלול ערכי, אך בה בעת גם פונקציה של הנסיבות. בגדרו נלקחות בחשבון כל הנסיבות האופפות את האירוע בעת התרחשותו, הן נסיבות 'פנימיות' - הקשורות לתכונותיו של העושה - והן נסיבות 'חיצוניות', המשקפות את הרקע והתנאים בהם פעל..." (עניין יקירביץ'). בחינת שאלת הסטייה מהסטנדרט של ההתנהגות אמורה להיעשות בהינתן הנסיבות שצוינו קודם לכן, והכל בהתאם לנטל ההוכחה הקבוע בחוק, והיכן שמתקיים ספק סביר, לא ניתן לקבוע כי הייתה עמידה בנטל. יתר על כן, בעבירה שיוחסה לנאשמים, נדרשת רשלנות גבוהה, שיש בה ממד של חומרה ושל סטייה נכבדה וממשית מאורח ההתנהגות המקובל.

35. יסודות אלו של העבירה לא מתקיימים ברמה הנדרשת בעניינו של הנאשם 1, ואינם מתקיימים כלל בעניינו של הנאשם 2. לא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם 1 פעל ללא כל הצדקה מבצעית בעת זריקת רימון ההלם, בשים לב לממצאים שנקבעו קודם לכן, חרף הטענות שציינה המאשימה בסיכומיה. לגבי הנאשם 1, הראיות שהונחו אינן מבססות את שאלת ההרשעה ברמה הנדרשת ולו בכל הנוגע לשאלת מידת הרשלנות, מפני שלא הוכח כי הרשלנות הייתה גבוהה, נכבדה וממשית. בהקשר הזה, חשוב לציין כי לא עמדה מחלוקת לגבי כך שבאירוע עצמו, באותה שניה ממש, נזרק רימון נוסף מרכב "הזאב", ובכתב האישום צוין כי הרימון נזרק על ידי לוחם אחר. מכך יש ללמוד, לכל הפחות, כי היה שם עוד לוחם שמצא לפעול באורח דומה לנאשם, ויש בכך כדי לתמוך בשאלת הספק לגבי סטנדרט ההתנהגות ומידת הרשלנות. אם זה היה מפקד הכוח, וזאת לא ניתן לקבוע בוודאות, אזי על אחת כמה וכמה. לצד זאת, לא ניתן לקבוע כי יסודות העבירה בעניינו של הנאשם 2 התקיימו, משלא קיימת כל ראיה שמבססת את הטענה שלפיה הנאשם 2 פתח את הדלת כדי לאפשר לנאשם 1 להשליך את הרימון, ביודעו כי זריקת הרימון באותו רגע ממש הייתה ללא כל הצדקה מבצעית, ולמעשה סוטה מסטנדרט ההתנהגות הנדרש ומהווה רשלנות גבוהה, נכבדה וממשית. למותר לציין כי תהיות לגבי גרסאות הנאשמים, ככל שישנן, אינה יכולה להשלים את החסר בראיות המאשימה שהוא חסר משמעותי במקרה זה.

36. כלל האמור מוביל לזיכויים של הנאשמים בדין.

     

    הגנה מן הצדק

37. הגנה מן הצדק מתקיימת, על פי הגדרתה בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, היכן ש"הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". טרם עיגון ההגנה בחוק הכתוב, ההגנה מן הצדק פותחה בפסיקה. המבחנים שנקבעו לגבי ההגנה מן הצדק, ממשיכים להתקיים גם לאחר העיגון החוקי. לצורך בחינת יישום ההגנה מן הצדק, יש לערוך מבחן תלת-שלבי: בשלב הראשון יש לבחון אם נפלו פגמים בהליך הפלילי, ואת מידת חומרתם; בשלב השני, יש לבחון אם בניהול ההליך חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. הבחינה נעשית תוך איזון בין האינטרסים השונים; בשלב השלישי, יש לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מתונים ומידתיים מאשר ביטול כתב האישום (ראו, מיני רבים, את: רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי [פורסם בנבו] (31.10.2018); ע"פ 7218/22 אלמלח נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (29.1.2025); ע"פ 4374/23 פלונית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.12.2025)).

38. נוכח המסקנות באשר לשאלת ההרשעה, לא נראה כי קיים צורך להכריע בשאלת התקיימותה של הגנה מן הצדק במקרה זה. ברם, כדי שלא לצאת פטור ללא כלום אציין כי לטעמי היה מקום להורות על ביטול כתב האישום נגד הנאשמים, ולכל הפחות להורות על ביטול הרשעתם בדין אם היו מורשעים, מטעמים של צדק, אם טעמי הזיכוי בדין לא היו מתקיימים. הטעמים לכך יובאו בקצרת האומר ממש.

39. התחקיר שנערך לגבי האירוע הוא תחקיר מבצעי. סעיף 102 לחוק המשטרה, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק המשטרה"), קובע כי תחקיר לצורך אותו סעיף הוא "בירור שנערך במשטרת ישראל, בהתאם לנהלים שהוציא המפקח הכללי או מטעמו, הנוגע לאירוע שהתרחש במהלך פעילות מבצעית...". פעילות מבצעית, לפי אותו סעיף, ובהקשר דנן, היא "פעילות המשטרה בתחום ביטחון המדינה" וכן "פעילות המשטרה הנערכת באזור יהודה והשומרון, בפיקודו של חייל המשרת בצבא הגנה לישראל". סעיף 102(ב)(1) לחוק המשטרה קובע כי "דברים שהושמעו בתחקיר, פרוטוקול התחקיר, כל חומר אחר שהוכן במהלכו, וכן הסיכומים, הממצאים, המסקנות וההמלצות (בסעיף זה – חומר התחקיר), לא יתקבלו כראיה במשפט, למעט במשפט פלילי בשל מסירת ידיעה כוזבת או העלמת פרט חשוב בתחקיר או בהליך משמעתי". סעיף 102(ב)(3) לחוק המשטרה מוסיף וקובע כי "חומר התחקיר לא יימסר לגוף חוקר".

40. לאחר שמיעת הראיות, ניתן רק לשוב על הקביעה שניתנה על ידי ביום 22.5.2025 שלפיה מדובר בתחקיר מבצעי, חרף טענות המאשימה. הוכח בפניי כי מדובר בפעילות בתחום ביטחון המדינה, ובוודאי שהוכח כי אותה פעילות הייתה באזור יהודה ושומרון בכפיפות לכוחות הצבא, ותכליתה הריסת ביתו של מחבל (ראו את דברי מפקד פלוגת מג"ב בעדותו מיום 4.5.2025, עמ' 37 שורות 23-25). אין נפקא מינה לגבי כך שהאירוע התרחש עם צאת הכוחות מהפעילות המרכזית של הריסת בית המחבל. ראשית, פעילות מבצעית היא כזו מתחילתה ועד סופה, ככלל, ומי שמבקש לטעון אחרת עליו להוכיח שבאותה נקודת זמן לא דובר בפעילות מעין זו; שנית, הכוחות המשיכו לטפל באירועים ביטחוניים שכוונו נגדם גם בעת היציאה, ועל כן האיומים עמדו בעינם וכך גם הצורך המבצעי כלפי אותם איומים; שלישית, וכפי שנטען, פועלו של הנאשם 1 נעשה כמענה מבצעי לאיומים שהיו לאורך הציר, ובכל מקרה לא הוכח אחרת ברמה הנדרשת בפלילים; רביעית, בעיני המפקדים והלוחמים, בירור האירוע במסגרת תחקיר אינו אלא בירור לגבי הצורך המבצעי, כפי שאף נאמר בגדרי התחקיר עצמו, וכפי שהיה ברור מדברי המפקדים שהעידו בבית המשפט (ראו את עדותו של מפקד פלוגת מג"ב מיום 4.5.2025, עמ' 48 שורות 18-22). בנסיבות אלו, אני דוחה את טענת המאשימה לגבי אופיו של התחקיר, על כלל טעמיה.

41. הרציונלים שעומדים בבסיס חיסיון התחקיר המבצעי נדונו לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון, ככלל לגבי תחקירים מבצעיים שנערכים בצבא, אולם הגיונם של הדברים, כאשר הוראות החוק דומות ואף זהות, נכון גם לתחקיר שנערך על ידי משמר הגבול בפעילות שכפופה לצה"ל באיו"ש (ראו, מיני רבים, את בג"ץ 2366/05 אלנבארי נ' ראש המטה הכללי [פורסם בנבו] (29.6.2008) וכן את י' עמית, חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי עיון במשפט האזרחי והפלילי (2021), פרק ל"ב, עמ' 937 ואילך). נקבע כי על מנת לשמור על האפקטיביות של התחקיר המבצעי, נדרשים המעורבים באירוע המבצעי להקפיד על דיווח אמת. החיסיון שנקבע בחוק נועד למנוע את "הדילמה שעשויה לעמוד בפני המשתתפים בתחקיר – החשש כי אמירת האמת בתחקיר תשמש לחובתו של המדווח ותבסס כנגדו מסקנה פלילית" (בש"פ 6883/15 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.12.2015). בעניין פלוני האחרון, הוסיף וקבע בית המשפט העליון את הדברים החשובים הבאים:

    "... החסיון מנטרל אפוא את המתח המובנה בין החובה למסור את האמת בתחקיר לבין הזכות של החייל שלא להפליל את עצמו. בעוד שההליך הפלילי צופה פני עבר ומטרתו לברר מה אירע, התחקיר המבצעי צופה פני עתיד. התחקיר הוא כלי למידה ולא כלי חקירה, מכשיר שהוא חלק מההוויה הצבאית וחלק מתרבות ארגונית המעודדת ביקורת לשם לימוד והפנמת לקחים במבט צופה פני עתיד. על רקע זה, הלכה ונשתרשה התפיסה של 'קדושת' התחקיר הצבאי, ושל יצירת 'שטח סטרילי' מהתערבותו של המשפט הפלילי".

42. במקרה זה נפגעה קדושת התחקיר ולא נשמרה אותה הפרדה בינו לבין ההליך הפלילי. יתרה מזאת, במסגרת החקירה שהולידה את כתב האישום שבפניי, לא רק שהתחקיר נתפס שלא כדין, אלא היווה חלק אינהרנטי מהחקירה עצמה, כפי שעולה בחקירות השונות של המעורבים והעדים. ניתן, אפוא, לומר בזהירות כי לא ברור כיצד חקירה זו הייתה מתפתחת אלמלא "זיהומה" הקריטי דרך תפיסת התחקיר המבצעי והפיכתו לחלק בלתי נפרד ממנה. לטעמי, על גורמי חקירה אף לקדם באופן אקטיבי את מהות ההפרדה שבין התחקיר לבין החקירה, ולציין מפורשות בפני כל נחקר, בוודאי אם חשד רובץ לפתחו, כי כל שנאמר על ידו במסגרת תחקיר מבצעי אינו חלק מהחקירה, גם במצבים בהם התחקיר המבצעי כלל לא נמצא בחומר החקירה. יצירת השטח הסטרילי מחייבת הבהרת הדברים בעת החקירה, ובמקרה דנן פעלה היחידה החוקרת בצורה הפוכה לגמרי.

43. גם הליך תפיסת התחקיר מעורר שאלות. החוקר המטפל לא היה בקיא בהוראות הדין ובחיסיון התחקיר המבצעי, ומכאן שלא ידע לבחון את אמות המידה הנדרשות בחוק. עלו במסגרת החקירה אמירות לגבי חיסיון התחקיר, בפרט על ידי מפקד הפלוגה (ראו את עדותו מיום 4.5.2025 עמודים 42-43), והדבר לא קיבל מענה נכון. אמנם נעשתה פנייה לייעוץ המשפטי של משמר הגבול לעניין תפיסת התחקיר אבל "שרשרת התפיסה" של התחקיר מעט חסרה משלא נמצא כל מסמך שאומר כי הייעוץ המשפטי בדק ומצא כי אין מדובר בתחקיר שחוסה תחת הוראות החוק שקובעות חיסיון. החוקר המטפל היה צריך לקבל מהגורם המבצעי והייעוץ המשפטי שלו, טרם הכנסת התחקיר לתיק החקירה, אישור מפורש בעניין זה, דווקא לאחר שנאמר לו כי מדובר בחומר חסוי וסודי. בכל אופן, החוקר המטפל היה אמור לבחון אם הוא יכול לקבל את התחקיר לאור הוראות החוק המפורשות, והדבר לא נעשה. ברם, גם לאחר תפיסת התחקיר, הוא לא נכלל בחומר החקירה שנאסף, אלא במעין חלק שקובע כי הוא חסוי ואסור לצילום (ראו את המזכרים שערך החוקר המטפל בעניין זה ת/16 – ת/19, ואת עדותו מיום 22.5.2025, בעיקר בעמודים 80-81).

44. לסיכום עניין זה, אני סבור כי גם אם רשות החקירה לא התכוונה לזהם את החקירה באופן מודע, מדובר בשגגה קריטית שמשליכה על התפתחות החקירה בכללותה, ויש בה כדי להוות פגם משמעותי שהיה אמור להוות בסיס לבחינת אפשרות ניהול ההליך נגד הנאשמים, על אף אותו פגם, וההשלכות לכך. מה שחשוב בעיני, הוא שניכר כי התחקיר המבצעי היה חלק מרכזי ובלתי נפרד מהחקירה, ונראה כי אם הוראת החוק הייתה מקוימת כלשונה, ספק גדול אם החקירה הייתה מתפתחת כפי שהתפתחה.

45. אולם, המסקנה לגבי הפרת הוראות החוק אינה מתמקדת באמור, מפני שאליה מצטרף נתון נוסף שלפיו עמד פער בין ממצאי החקירה, החלקיים לכל הדעות ולו בעניין זהותו של מי שזרק את הרימון השני, לבין ממצאי התחקיר שאולי לימד על זהות האדם שזרק את הרימון האחר, בפרט אם מדובר במי שפיקד על הכוח. בצומת הזה, שבו גורמי החקירה וגם מי שחתום על כתב האישום, מודעים לפער הזה, הייתה צריכה להתעורר השאלה אם יש להגיש כתב אישום נגד הנאשמים, אם לאו, בהינתן הפגם שנוצר, ואשר הוביל לאותן "מסילות משובשות" כפי שציינתי בהחלטה שניתנה על ידי תוך כדי שמיעת הראיות. הייתה אמורה להידלק נורה אדומה בפרט לגבי השאלה אם נכון לנהל הליך פלילי נגד הנאשמים, בנסיבות הללו, גם כאשר בוחנים את האינטרס הציבורי בהעמדה לדין.

46. בסוף הדברים, אציין כי התחקיר במקרה זה לא הוגש כראיה, אך הונח בתיק במסגרת בקשה שהגישה ההגנה. הייתה זו ההגנה שביקשה לעשות שימוש בתחקיר במהלך המשפט, ולמעשה בהחלטה שניתנה על ידי ביום 22.5.2025 קבעתי כי מדובר בתחקיר מבצעי על פניו, אולם ההכרעה הסופית בעניין זה תינתן לאחר השלמת שמיעת הראיות. כן ציינתי שקיים קושי בנסיבות שנוצרו למנוע מההגנה לעשות שימוש בתחקיר כדי לספק הגנה לנאשמים. בתורי, ולאחר שהתחקיר לא הוגש כראיה, מצאתי שלא להתבסס על האמור בו בגדר הטעמים שהובאו, הן בשל כך שדי בנימוקים שלעיל לצורך גיבוש המסקנות והן כדי שלפחות בית המשפט יקיים את הוראת החוק אשר קובעת כי התחקיר הוא חסוי, בהינתן הקביעות שאכן מדובר בתחקיר מבצעי שאסור היה להעבירו ליחידה החוקרת. ודוקו, ידוע כי מדובר בחיסיון יחסי ולא מוחלט, אם כי חיסיון רחב, אך שאלת היחסיות במקרה זה והאיזון הנדרש, לא היא זו שעמדה על הפרק.

47. משכך, נראה כי ככל שהנאשמים לא היו מזוכים, היה מקום לקבוע כי מתקיימת בעניינם הגנה מן הצדק שתצדיק את ביטול כתב האישום, או לכל הפחות ביטול ההרשעה בדין.

     

    סוף דבר

48. נוכח האמור, הריני לזכות את הנאשם 1 מחמת הספק ואת הנאשם 2 זיכוי מלא מהעבירה שיוחסה להם בכתב האישום.

     

    שמותיהם של הנאשמים אסורים בפרסום מכוח הוראת סעיף 70(ה3)(1) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 והחלטת בית המשפט בעניין זה מיום 12.6.2024, אולם אין איסור בפרסום הכרעת דין זו, ללא כל פרט מזהה.

     

    זכות ערעור כחוק.

     

     

     

     

    ניתנה היום, כ"ד סיוון תשפ"ו, 09 יוני 2026, במעמד הצדדים