הכרעת דין בתיק ת.פ. 6109/05

1. מחמת הספק אני מזכה את הנאשם מהעבירה של ניסיון תקיפת עובד ציבור.

2. אני מרשיע את הנאשם בעבירות של תקיפת עובד ציבור, איומים והעלבת עובד ציבור.

בכתב האישום נטען (תמצית): ביום 18.5.04, בשעה 14:36, ברח' הרצל 25 בת"א, רשם הפקח ואדים אבייב (להלן-עובד הציבור) לנאשם דו"ח חניה במקום אסור. כשהגיע הנאשם למקום, הוא קילל את עובד הציבור ואיים עליו. עובד הציבור שם את הדו"ח על שמשת הרכב, ובתגובה יצא הנאשם מהרכב ותקף את עובד הציבור בכך שתפס את ידו ודחף אותו וגם ניסה להכותו באגרופיו. חברו של הנאשם מנע מהנאשם מלעשות כן. בכתב האישום מיוחסות לנאשם עבירות של תקיפת עובד ציבור, ניסיון תקיפת עובד ציבור, איומים והעלבת עובד ציבור (כל ההדגשות שבהכרעת הדין הן שלי - ג'נ').  

גירסת הנאשם (תמצית): הפקח איים על הנאשם וקילל אותו ובתגובה הנאשם קילל אותו. הוא לא תקף את הפקח ולא ניסה לתוקפו אלא כשהפקח התקרב אל הנאשם כדי לתוקפו אז הנאשם נגע בפקח. הנאשם לא איים על הפקח (בעמ' 4,5, 16-17 לפר'; ת/1 ; ת/2 ).

לאחר ששמעתי וראיתי את העדים ואת הנאשם, קראתי את הפרוטוקול ואת המסמכים, בחנתי ושקלתי את הראיות, מסקנתי היא שהוכח מעבר לספק סביר שהנאשם ביצע את העבירות של תקיפת עובד ציבור, איומים והעלבת עובד ציבור, והוא יורשע בהן. נותר ספק סביר שלפיו העבירה של נסיון תקיפת עובד ציבור לא הוכחה כנדרש במשפט פלילי. לגבי העבירות שביצע הנאשם, הרי שעדויות עדי התביעה משתלבות ועולות בקנה אחד זו עם זו, ואני מקבל את גירסת התביעה בהיותה עקבית, הגיונית ומהימנה. גירסת הפקח חוזקה בראיות נוספות, וכן באי אמינות הנאשם, שאת גירסתו אני דוחה בהיותה בלתי מהימנה ואף בלתי סבירה. אלה נימוקיי המפורטים להכרעת דין זו: 

זיכויו של הנאשם, מחמת הספק, מהעבירה של ניסיון תקיפת עובד ציבור:

עת/1 ואדים אבייב, פקח עירית ת"א (להלן-הפקח), העיד, בין השאר, שהנאשם רצה לתת לו אגרוף, וחברו שהיה איתו, עצר אותו (בע' 7 לפר', שו' 17-18). דברים ברוח דומה אמר הפקח גם בעימות שנערך עם הנאשם במשטרה ( ת/2 , בעמ' 2, שו' 7-8). ואולם, עת/2, גליה אלקולומברה, הפקחית שנכחה עם הפקח בארוע (להלן - הפקחית), כשסיפרה בעדותה על הארוע, לא העידה על אותו קטע לעיל של נסיון התקיפה מצד הנאשם (בעמ' 14 לפר', שו' 3-5). אפשר שפרט זה נשמט מעדותה בשל חלוף למעלה משנתיים בין מועד הארוע לבין מועד עדותה בביהמ"ש; ואולם, כשזו עדות הפקחית, הרי שעל אף גירסתו העקבית ועדותו המהימנה של הפקח לגבי הארוע ולגבי העבירות שביצע הנאשם, לא ראיתי לקבוע מימצא לחובת הנאשם על סמך עדותו היחידה של הפקח בהקשר לעבירה זו. ודוק: במשטרה, הן בחקירתו והן בעימות עימו, הנאשם לא הוחשד בעבירה של ניסיון תקיפת עו"צ ( ת/1 ; ת/2 ). על כן, ומחמת הספק, אני מזכה את הנאשם מהעבירה של ניסיון תקיפת עובד ציבור.   

הרשעת הנאשם בעבירות של תקיפת עובד ציבור, איומים והעלבת עובד ציבור:

1. הפקח העיד בעדותו הראשית (תמצית העיקר): הוא החל ברישום דו"ח לרכב שחנה באדום לבן. משום שלרכב היה תו נכה, הוא התקשר וקיבל אישור לרישום הדו"ח. באמצע רישום הדו"ח הגיע בעל הרכב ואמר מדוע קיבל דו"ח ויש לו תו נכה. אחרי הסבר מהפקח, ביקש הנאשם שיבטל את הדו"ח. כשהפקח לא הסכים לכך, אמר לו הנאשם שאם הוא לא יבטל את הדו"ח, הנאשם יזיין אותו וגם קילל את הפקח. הנאשם אמר לפקח שלא ישים את הדו"ח על שמשת הרכב. הפקח שם את הדו"ח ( ת/3 ) על שמשת הרכב, ואז יצא הנאשם, תפס את ידו של הפקח, דחף אותו, ורצה לתת לו אגרוף. חברו של הנאשם שהיה איתו עצר אותו, הכניס אותו לרכב והם נסעו (בעמ' 7 לפר', שו' 9-19).

עדותו של הפקח היתה מהימנה, והוא נראה ונשמע מעיד על דברים כהווייתם, כפי שקרו. במהלך עדותו הראשית, הצביע הפקח, שוב ושוב, על הנאשם במהלך דיבורו, בתארו את שלבי הארוע השונים (בעמ' 7 לפר', שו' 13-17). עדות הפקח לא עורערה בחקירתו הנגדית ובמענה לשאלות, הוא חזר והעיד : לפני שהוא הספיק לסיים את כתיבת הדו"ח, באמצע רישום הדו"ח, הגיע הנאשם, ונכנס לרכבו. הפקח שם את הדו"ח על שמשת הרכב. הנאשם אמר לו, שאם הוא ישים את הדו"ח הוא יזיין אותו, ואמר לו בן זונה. אחרי שהנאשם נכנס לרכבו, ואחרי שהפקח שם את הדו"ח על שמשת הרכב, הנאשם יצא ממנו ותקף את הפקח (בעמ' 8-9 לפר'). גירסת הפקח היתה עקבית ואף הגיונית, ונשמעה, נראתה והינה, מהימנה. במענה לטענת ההגנה אומר, שבכך שהנאשם לא קילל ולא תקף את הפקחית מסיבותיו הוא ושאותן לא פירט, אין כדי לגרוע מהתנהגותו האסורה כלפי הפקח, כמפורט לעיל.

2. חיזוקים לגירסת הפקח:

עדות הפקחית שהיתה עם הפקח בעיקר הארוע:

2.1 . הפקח העיד: בארוע היתה עימו פקחית והם עבדו כזוג, כי כשיש מקומות בעייתיים, עובדים בזוגות (בעמ' 10 לפר', ש' 9-11). עדות הפקחית בביהמ"ש חיזקה את עדות הפקח. עת/2 , הפקחית, העידה בעדותה הראשית (תמצית העיקר) : היא עבדה עם הפקח. הם ביקשו לערוך דו"ח לרכב שעמד באדום לבן. הם קיבלו אישור לערוך את הדו"ח. הגיעו שני בחורים. אחד מהם ביקש שהדו"ח יבוטל כי יש לו תו נכה. נהג הרכב קילל את הפקח. הוא אמר לודים (הפקח) שייקח את הדו"ח כדי שיהיה לו לתרופות, ושהוא יזיין את אמא שלו, יאזבל. הנהג יצא מהרכב, אמר לודים שיזיין אותו בלי המדים, תפס את היד של ודים (הפקח) דחף אותו, והמשיך לקלל. היא ניסתה להתערב, וביקשה מחברו של הנהג שיחזיק את נהג הרכב שלא ישתולל. הנהג וחברו עזבו את המקום כשהם מקללים (בע' 13-14 לפר'). 

עדות הפקחית היתה מהימנה והיא נשמעה ונראתה מעידה על דברים כהווייתם כפי שקרו. בכך שבעדותה בבית המשפט הפקחית רעננה את זכרונה מהודעתה במשטרה, אין כדי לגרוע ממהימנות גירסתה; אין זה בלתי סביר או נדיר, שבחלוף למעלה משנתיים מהארוע, הפקחית לא תזכור את כל פרטי הארוע, ותאלץ לרענן את זכרונה מעדותה במשטרה. 

מה גם, שבחקירתה הנגדית הפקחית לא נשאלה לגבי עיקר הארוע שלגביו העידה בעדות ראשית - עצם האיום שהשמיע הנאשם, עצם תקיפתו את הפקח, ושקילל את הפקח (בעמ' 14-15 לפר'). ההגנה גם לא ביקשה להגיש כראייה במשפט את עדות הפקחית במשטרה כדי להצביע על סתירות כביכול בגירסתה. גירסת הפקחית נותרה איפוא ללא עוררין. במענה לשאלות, הפקחית הוסיפה והעידה בחקירתה הנגדית: היא היתה ביחד עם ודים (הפקח). אם נהג הרכב מגיע ויש לו הערות לגבי הדו"ח, ואם הוא מבקש זאת, אז רושמים אותן. הפקח לא קילל את הנאשם, והוא בדרך כלל לא אחד שמקלל (בעמ' 14-15 לפר'). 

עדותה המהימנה של הפקחית השתלבה היטב בעדות הפקח, ויש בה כדי לחזק את גירסתו.

2.2 . עדות הפקח בביהמ"ש היתה עקבית לדבריו בעימות עם הנאשם במשטרה ( ת/2):

עדות הפקח בבית המשפט, עקבית גם לדבריו בעימות שנערך במשטרה בינו לבין הנאשם. בעימות הפקח סיפר (תמצית העיקר): הוא זוכר את הנאשם במאה אחוז. הוא רצה לרשום דו"ח חניה לרכב שחנה באדום לבן. הוא ראה תו נכה על שמשת הרכב. באמצע רישום הדו"ח הגיע הנאשם עם חבר שלו, ואמר לפקח מה הוא עושה דו"ח לרכב נכה. הפקח אמר לו שהוא חונה באדום לבן. הנאשם התחיל לצעוק ולקלל, הביא לפקח מכה ביד והפיל לו את פנקס הדו"חות. הנאשם גם רצה לתת לפקח אגרוף אבל חברו הרחיק אותו, וניסה לשכנע את הפקח לא להזמין ניידת ולסגור את הענין ברחוב, והנאשם ברח מהמקום ( ת/2 , בעמ' 1-2). בתגובה להכחשתו של הנאשם ולגירסתו, הפקח הכחיש את דבריו ( ת/2 ,בעמ' 2).

2.3. אי אמינות הנאשם, חוסר מהימנות ואי סבירות גירסתו: