הכרעת דין בתיק ת.פ. 5953/05 - פסקדין

בכתב האישום המתוקן נטען (תמצית): ביום 19.12.04 בשעה 14:55 לערך, הנאשם תקף שלא כדין את יעקב אדלר (להלן - המתלונן), בכך שבמהלך ויכוח על רקע חוב כספי של הנאשם למתלונן, הנאשם דחף את המתלונן, ובהמשך, הנאשם אחז בידו בבקבוק, וניפצו על ראשו של המתלונן, וגרם לו חתך מדמם מעל אוזן שמאל. מיוחסת לנאשם עבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות לפי סע' 335(א)(1) לחוק העונשין (להלן - החוק).

גירסת הנאשם בביהמ"ש (תמצית): המתלונן חנק אותו, וכשהנאשם ראה את המוות מול עיניו, תוך הגנה עצמית, הוא חבט עם בקבוק בראשו של המתלונן (בעמ' 3, 25, 36 לפר').

לאחר ששמעתי וראיתי את העדים ואת הנאשם, קראתי את הפרוטוקל והמסמכים, בחנתי ושקלתי את הראיות, מסקנתי היא שהוכחה מעבר לספק סביר אשמת הנאשם בעבירה המיוחסת לו, והוא יורשע בה. אני מקבל את עדות המתלונן כמהימנה. אני דוחה את עדות הנאשם בבית המשפט בהיותה מגמתית, כבושה וסותרת את גירסתו שבהודעתו במשטרה. טענת הנאשם להגנה עצמית, נדחית. עדותם בביהמ"ש של עדי ההגנה (שלא נכחו בארוע), היתה מגמתית, ובלתי מהימנה. בחנתי בקפידה את עדות המתלונן - שהיא למעשה עדות יחידה לעצם הארוע - ושוכנעתי שאני יכול לבסס עליה מימצאים לחובת הנאשם שהוכחו מעבר לספק סביר. זאת, לא כל שכן כשלגירסת המתלונן מצטרפת גירסתם הבלתי מהימנה של הנאשם ועדי ההגנה. (ההדגשות שבהכה"ד הן שלי - ג'נ'). אלה נימוקיי המפורטים:

1. עדות עת/1 עדי נשר (בשמו הקודם יעקב אדלר - להלן- המתלונן) שהעיד בעדות ראשית בביהמ"ש (תמצית העיקר): היתה לו תחנת טוטו ולוטו. הנאשם היה מהמר אצלו. נוצר לנאשם חוב גדול. הוא "רדף" אחרי הנאשם לגבי החוב. הנאשם התחמק וטען שאין לו כסף והוא לא מהמר יותר. יום אחד הוא ראה את הנאשם בתחנת טוטו מהמר ושולח טפסים. הוא שאל אותו מה עם הכסף, ואמר לבחור בתחנת הטוטו שהנאשם חייב לעשרות תחנות ברמת גן. הנאשם התעצבן מזה, ואמר למתלונן לצאת החוצה כדי שיסגרו את הענין. הם יצאו החוצה. הנאשם הצמיד את המתלונן אליו ושאל אותו מה יעשה המתלונן אם הנאשם לא יחזיר לו את החוב. המתלונן דחף את הנאשם מעליו, והנאשם שוב חזר אליו. כאשר המתלונן דחף את הנאשם מעליו בשנית, היו שם ארגזי בקבוקים והנאשם הרים בקבוק, נתן למתלונן בראשו, ושבר את הבקבוק על ראשו של המתלונן (בעמ' 15 לפר', שו' 4-20). כתוצאה מהמכה נפתח למתלונן הראש (בע' 16 לפר', שו' 1-2; ראה בתמונות ת/2 ). הנאשם אישר שירד למתלונן דם, ושבידי הנאשם נותר שבר בקבוק זכוכית (בעמ' 25, 27 לפר'). 

המתלונן נשמע ונראה מעיד על דברים כהווייתם, כפי שקרו. עדותו הראשית היתה עקבית. לגירסתו יש הגיון פנימי. בנוסף, גירסת המתלונן לא רק שלא עורערה בחקירה הנגדית, אלא המתלונן שב והעיד בנחרצות (תמצית העיקר): הוא לא תפס את הנאשם בגרון ולא גרר אותו. הוא דחף את הנאשם לאחר שהנאשם בא והצמיד את גופו אליו, אך הוא לא חנק אותו. הנאשם לקח בקבוק ושבר על ראשו של המתלונן (בעמ' 19, שו' 8-10, 21-25; בעמ' 22 לפר', שו' 8, 12). המתלונן שב והעיד במענה לשאלות, שהוא לא חנק את הנאשם ולא גרר אותו (בע' 20 לפר', שו' 14; בעמ' 22 לפר', שו' 13-14). המתלונן נשמע ונראה אמין. אי התאמות, אם היו, בין גירסת המתלונן במשטרה לבין עדותו בביהמ"ש - כמו סכום החוב המדוייק, הבדל של מספר מטרים בשלב התקיפה, מי יזם לקיחת מצרכים מהנאשם ומתי-לא היו מהותיות ולא ירדו לשורש עיקר הדברים-לעצם תקיפת המתלונן ע"י הנאשם.

מהימנות גירסת המתלונן חוזקה גם בכך שהמתלונן העיד גם על דברים שכביכול "לרעת" גירסתו: אחרי שהנאשם הצמיד את גופו אליו, פעמיים, הוא, המתלונן, בכל פעם דחף אותו מעליו; הוא כעס על הנאשם שלא שילם לו את כספו שיצא מכיסו; יש לו עבר פלילי מהילדות (התביעה הודיעה שלמתלונן אין עבר פלילי - בעמ' 32 לפר', שו' 22-23); הוא הוחשד באיומים וחתם על כתב ערובה (בעמ' 15, 17, 19, 21, 22 לפר'). ואולם, אין בדברים אלה כדי לגרוע מגירסת המתלונן ומאשמת הנאשם לעצם הארוע דנן - דחיפת הנאשם באה בתגובה להיצמדותו למתלונן; כעסו על הנאשם שלא שילם לו את חובו, טבעי, ואין בו כדי לשנות מאשר ארע בפועל כפי שתיאר המתלונן; עברו הפלילי של המתלונן מילדותו, שאותו לא הסתיר, כמו גם גובהו ומשקלו הנטען לעומת הנאשם, איננו מעלה או מוריד מגירסתו המהימנה לגבי אופן התרחשות הארוע; חתימתו על כתב הערובה היתה בחשד לאיומים ולא לאלימות פיזית. ודוק: למעט שאלות בודדות, המתלונן לא עומת בחקירתו הנגדית עם הודעתו במשטרה לעצם הארוע, וההגנה לא ביקשה להגישה כדי להראות סתירות כביכול בגירסתו. משמעות הדבר, מבחינת חיזוק מהימנות גירסת המתלונן, הינה ביתר שאת על רקע טענת הנאשם שכל מה שהמתלונן אמר במשטרה - הכל שקר (בעמ' 26 לפר', שו' 16). עדותו של המתלונן בבית המשפט נותרה איפוא על מכונה, ללא עוררין, ומהימנה.

חיזוק נוסף לגירסת המתלונן - אי אמינות הנאשם וחוסר מהימנות גירסתו:

1. דחיית גירסת הנאשם שהמתלונן חנק אותו, ו לחיזוק-העדר סימני חניקה בצווארו:  

כאמור, המתלונן העיד, ושב והעיד, שהוא לא חנק את הנאשם. עדותו של המתלונן, גם בסוגיה זו, היתה מהימנה. חיזוק לגירסת המתלונן הוא בהעדר כל סימן על צווארו של הנאשם בעת שמסר את הודעתו במשטרה - כשעתיים בלבד לאחר הארוע. אפרט:

בבית המשפט הנאשם העיד: עקב חניקת המתלונן נשאר לו סימן חזק מאוד, והוא אמר זאת במשטרה (בעמ' 28 לפר', שו' 10-11, 14-16).

ואולם :

1.1 . במשטרה הנאשם לא אמר זאת ולא הראה סימני חניקה.

1.2 . יתר על כן: כשהנאשם נשאל בחקירתו במשטרה שאלה פתוחה כללית - האם יש עליו סימני תקיפה, הוא הראה שריטה בידו השמאלית. ותו לא ( ת/1 , שו' 31-32).

1.3 . הנאשם העיד שהוא לא הראה במשטרה את סימני החניקה כי הוא לא ראה אותם ולא רץ למראה אחרי שהמתלונן תקף אותו (בעמ' 28 לפר', שו' 17-19).

ואולם :

הנאשם העיד שאחרי תקיפת המתלונן, הוא סיפר לבתו מה ארע והלך למשטרה לתת עדות (בעמ' 28 לפר', שו' 19-20; בעמ' 25 לפר', שו' 17-19). עה/3 עדי חברוני, בתו של הנאשם, העידה: אביה הגיע מבוהל והיא ראתה שהיו לו סימנים אדומים על צווארו, היא אמרה לו על הסימנים בצווארו, והוא אמר לה שהוא הולך להגיש תלונה במשטרה. אביה, הנאשם, בא אליה לחנות לפני שהוא הלך למשטרה (בעמ' 30 לפר', שו' 26; בעמ' 31 לפר', ש' 1-2, 7,

11, 16-18; בעדות הנאשם - בעמ' 25 לפר', שו' 17-19). כאמור, הנאשם לא טען ולא הראה בעת מסירת הודעתו במשטרה, גם לא בתשובה לשאלה, סימן כלשהו בצווארו.

 ושוב - חוסר מהימנות מהותי בגירסת ההגנה: גירסת הנאשם לא מתיישבת עם גירסת בתו ועם עדותו שלו במשטרה - בניגוד לגירסתו, ולפי עדות בתו, הנאשם כן ידע על סימנים אדומים כביכול בצווארו לפני שהלך למשטרה למסור עדות כי היא סיפרה לו עליהם; בניגוד לעדות בתו, לנאשם לא היו סימנים על צווארו כי לו היו כאלה הוא היה מספר עליהם במשטרה כי הוא כביכול כבר ידע עליהם מבתו; בניגוד לעדות בתו, הנאשם העיד תחילה ש "רק אנשים" אמרו לו שיש לו סימנים בצוואר (בעמ' 28 לפר', שו' 18-19), ואח"כ העיד שבתו אמרה לו שיש לו סימן (בע' 29 לפר', ש' 1).ושוב-איך בתו כך אמרה לו והוא לא סיפר על כך בהודעתו במשטרה? אין זאת אלא שלא היה לנאשם סימן בצווארו, ובתו לא אמרה לו על כך, והוא לא אמר על כך דבר בהודעתו במשטרה כי המתלונן לא חנק אותו.

1.4 . הסימן האדום בצווארו של הנאשם שתועד במזכר נ/1 , הגיח לאויר העולם אחרי שהנאשם עזב את תחנת המשטרה וחזר אליה בערב (עם ערב צד ג' - נ/1 ; בעמ' 19 לפר', שו' 17). הנאשם "מסר כי לא הבחין בסימן זה מקודם." ( נ/1 ; עת/1 , השוטרת אבסקר - בעמ' 6 לפר', שו' 17-19). ושוב - אי אמינות הנאשם - הרי כאמור, מעדות בתו של הנאשם עולה, שהיא אמרה לנאשם על הסימנים בצווארו עוד לפני שהוא הלך למשטרה בפעם הראשונה (למסירת עדות). ואז, כשהנאשם הגיע למשטרה ומסר את הודעתו, כאמור הוא לא טען ולא הראה כל סימן בצווארו. עולה איפוא תהיה שמא ה"סימן האדום" שצץ בצווארו של הנאשם רק כשהגיע שוב, בערב, למשטרה, אין מקורו בתקיפה מצד המתלונן. כאמור, בעת מסירת הודעתו במשטרה, כשעתיים בלבד אחרי הארוע, לא היה לנאשם סימן בצווארו.