הכרעת דין בתיק ת.פ. 3133/07

הנאשם שבפני עומד לדין בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), וכן בעבירת תקיפה (סעיף 381(ב) לחוק הנ"ל).

א. יריעת המחלוקת:

1.         על פי העובדות המיוחסות לו בכתב האישום, בתאריך 25.9.07, בשעות הצהריים, הגיע יניב ספיר, שהוא המתלונן בתיק זה, לרח' רד"ק בירושלים. המתלונן הוא פקח חניה, והוא הגיע לאותו רחוב על מנת לבצע את תפקידו. המתלונן הבחין ברכבו של הנאשם, אשר חנה על המדרכה, והחל לרשום לו דו"ח חניה. משהבחין בכך הנאשם, ניגש אל המתלונן וביקש ממנו שימנע מכתיבת הדו"ח. כמו כן ביקש הנאשם מן המתלונן לאפשר לו להמשיך ולחנות עוד מספר דקות, אולם המתלונן סרב והסביר לנאשם כי המדרכה צרה וכי הוא חוסם אותה. בתגובה, החל הנאשם לקלל את המתלונן, וקרא לעברו "אני אזיין את כל היהודים". המתלונן ביקש מן הנאשם להתרחק ממנו והודיע לו כי הוא יתקשר למשטרה. הנאשם הגיב באומרו "אני אזיין גם את המשטרה, את כל המדינה שלכם, אני שהיד". המתלונן התקשר להזעיק עזרה, ולמקום הגיע פקח נוסף, נתנאל חלפה (נתי). כאשר המתלונן סיים להקליד את הדו"ח במכשיר המכונה "מסופון", ניגש אליו הנאשם, חטף מידו את פנקס הדו"חות והחל לקרוע אותו. משניסה המתלונן לקחת לידיו את הפנקס בחזרה, החל הנאשם להכות את המתלונן ואת נתי במכות ובבעיטות. בהמשך, פנה הנאשם מרכבו והוציא ממנו מוט ברזל באורך של כשני מטרים. הוא היכה באמצעותו את המתלונן בפניו ובראשו, והפילו לרצפה. הנאשם ניסה להכות גם את נתי באמצעות מוט הברזל, אולם נתי לקח מוט ברזל נוסף שהיה ברכב, והגן על עצמו. על פי הנטען, כתוצאה מן המעשים הללו, נגרמו למתלונן חבלות בראשו, ושבר פתוח בזרת ימין. כמו כן נשברה אחת משיניו. הוא אושפז בבית החולים לשם טיפול. לנתי נגרמה נפיחות בראש והוא נזקק לטיפול רפואי.

2.         יריעת המחלוקת התמקדה בעיקרה בשאלה מי תקף את מי. על פי טענת ההגנה במענה לכתב האישום, משביקש הנאשם מן הפקח שלא ירשום לו דו"ח, שכן הוא עומד לעזוב את המקום, עלב בו הפקח והעיר הערה בוטה על ריח הפה שלו, שנגרם בשל כך שהוא היה שרוי בצום הרמדאן. הדברים התגלגלו לידי חילופי קללות, והמתלונן הזמין את חברו, הפקח נתי. משהגיע הפקח השני, החלו השניים לתקוף את הנאשם, והוא התגונן מפניהם באמצעות ידיו. לא הוא החזיק במוט, אלא הפקח הוא שהחזיק במוט. הנאשם הכחיש את החבלות המתוארות בכתב האישום והמיוחסות לו, במובן זה שלא הוא גרמן.

במהלך הסיכומים טען ב"כ הנאשם, שהמתלונן קרא לחברו נתי, במטרה לתקוף את הנאשם משום שהלה התחצף, כי הקריאה נעשתה במכוון בגל הפרטי ולא ברשת, כדי שפקחים אחרים לא ישמעו את הקריאה ולא יגיעו למקום, וכי אחרי שהם תקפו את הנאשם, וראו שהעניין אינו מתפתח לפי רוחם, הם התקשרו למשטרה (עמ' 96). לטענת ב"כ הנאשם, "זה תיק שמשקף את האפליה הקיימת במדינה ומתבטאת במספר אופנים", החל מטיפול המשטרה והמשך בטיפול הפרקליטות. לדבריו, אירוע של תגרה שעובדי הציבור החלו בו, מסתיים בהגשת כתב אישום בעבירה החמורה ביותר שניתן היה לייחס לנאשם, וזאת על אף מחדלי חקירה חמורים שאינם מקריים, הנובעים מזהות החשוד ומזהות המתלוננים (עמ' 94).

3.         כשיריעת המחלוקת לנגד עינינו, נבחן את הראיות בתיק.

את האירוע ניתן לחלק לשניים: החלק האחד עניינו באופן בו הוא התפתח, ואילו החלק האחר עניינו באלימות עצמה, ובמילים אחרות, מי תקף את מי. נדון ראשון ראשון, ואחרון אחרון.

ב. אופן התפתחות האירוע:

4.         המתלונן, יניב ספיר, עבד ביום האירוע ברח' רד"ק. לדבריו, במהלך רישום דו"ח חניה לרכב אחר, פנה אליו הנאשם ואמר לו כי הוא מחנה את הרכב שלו לשתי דקות על המדרכה. המתלונן לא אפשר לו זאת, משום שהמדרכה צרה, ובאזור מתגוררים אנשים מבוגרים. הוא אמר לנאשם כי אם יישאר על מקומו, יקבל דו"ח. לטענתו, הנאשם התקרב אליו פיסית והחל לקלל, ובתגובה הוא אמר לנאשם שיתרחק ממנו. במקביל, התקשר למשטרה, וכן התקשר לחברו לעבודה, נתי, שעבד בסמוך, וביקש ממנו שיגיע מיד. המתלונן מעיד כי התקשר פעם נוספת למשטרה תוך כדי המתנה לנתי, משום שהנאשם המשיך לקלל (עמ' 6). עוד ציין המתלונן כי בתחילת האירוע דיווח לסגן המנהל שלו, יעקב תורג'מן, על המתרחש, כמתחייב על פי הנהלים (עמ' 7).

5.         יעקב תורג'מן, שעדותו הייתה עניינית ועשתה עלי רושם אמין, העיד כי המתלונן פנה אליו (באמצעות המירס) ואמר לו שהותקף על ידי אזרח, ולאחר כמה דקות הייתה פנייה נוספת, ובלשונו "יניב עלה שוב בהיסטריה אחרי כמה דקות" (עמ' 42), ודיווח שהאזרח מכה אותו במוט ברזל. תורג'מן לא הצליח משלב זה ואילך ליצור קשר עם המתלונן, וגם ניסיונותיו לדבר עם פקח בשם אלון רגב שעבד באזור טלביה, או עם נתי, עלו בתוהו (עמ' 42-43).

6.         גרסת הנאשם בכל הנוגע לתחילתם של האירועים הינה, כי התנהל דין ודברים בינו לבין המתלונן על רישום הדו"ח, כשהמתלונן סרב להיענות לבקשתו לאפשר לו לחנות במקום בו עמד למשך מספר דקות, והתרה בו כי ירשום לו דו"ח. הנאשם לא העז לטעון בחקירתו בבית המשפט, כי רישום הדו"ח, כשלעצמו, היה חסר יסוד, ולמעשה הודה כי חסם, לפחות חלקית, את המדרכה (עמ' 70-71). משהחל המתלונן לרשום את הדו"ח, היה הנאשם כבר ברכבו, וירד ממנו כדי לדבר עם המתלונן, להתחנן אליו שלא ירשום לו דו"ח (ת/5 ש' 2-3; ת/6 ש' 6-10; ופרוטוקול עמ' 69, ש' 2-5). משהתקרב אליו הנאשם, אמר לו המתלונן שיתרחק ממנו, כי הפה שלו מסריח (ת/5 ש' 4; ת/6 ש' 11; ופרוטוקול עמ' 69 ש' 6, עמ' 72 ש' 8). הנאשם, שהיה שרוי בצום הרמדאן, לא יכול היה להבליג על העלבון, החל לקלל את המתלונן, והלה השיב לו בקללות (שם). לטענתו, בתגובה אמר לו המתלונן שהוא עושה "אבו עלי", והוא יראה לו, והתקשר לחבר שלו. החבר הגיע, וללא אומר ודברים נתן לו מיד אגרוף בראש ושאל למה קילל את החבר שלו (ת/5 ש' 6-7; פרוטוקול עמ' 69 ש' 8-9, עמ' 75 ש' 7, ש' 14-19). גרסת הנאשם בכל הנוגע לשלב זה של האירועים הינה, אם כן, שהסיבה להזעקתו של נתי לזירה הייתה "לחנך" אותו שלא יעלה על דעתו להתחצף, וכי לא היה בהתנהגותו משום איום על המתלונן.

ואכן, בחקירה הנגדית של המתלונן, ביקש ב"כ הנאשם להראות, כי המתלונן הזעיק את נתי בכוונת מכוון, ונמנע מלברר אם נמצא באזור פקח קרוב יותר. כמו כן, ביקש הוא להראות, כי המתלונן הזעיק קודם את נתי ורק אחר כך פנה לסגן המנהל, בניגוד להנחיות. עוד ביקש הוא להראות, כי הקריאה למשטרה הייתה בסוף האירוע, ולא, כטענת המתלונן, עוד בטרם החלה האלימות הפיסית. תכליתה של החקירה בנקודה זו הייתה, כעולה מן הסיכומים, להצביע על כך שהמתלונן בחר בנתי, חברו, כדי לתקוף את הנאשם, לכן לא בדק אפשרויות אחרות, ולכן גם לא פנה בתחילה לאחראי עליו, וכך גם לא זימן את המשטרה. בנוסף, לטענת ב"כ הנאשם, המתלונן פנה לנתי בגל הפרטי ולא בגל הכללי, כדי שיתר הפקחים לא יוכלו לשמוע. נבחן טענות אלה להלן.

הקריאה לנתי דווקא

7.         המתלונן העיד כי קרא לנתי משום שידע כי הוא הקרוב אליו ביותר (עמ' 12). כפי שראינו לעיל, גם תורג'מן העיד, כי ניסה לחפש במירס את נתי, בנוסף על פקח אחר, שהיה באזור מלון ענבל, על מנת שיסייע למתלונן. רוצה לומר, גם מבחינתו של האחראי הפנייה לנתי הייתה פנייה הגיונית, בשים לב לזירת הפעולה שלו. המתלונן העיד, כי ידע שהפקח האחר עובד ברח' ז'בוטינסקי (עמ'  12), עובדה המתאשרת, כאמור, גם בעדותו של תורג'מן (עמ' 45), ואילו נתי עבד בשדרות בן מימון (עמ' 31). בהקשר זה יש להוסיף, כי תורג'מן העיד, שפנייה לפקח הנמצא בסמוך היא פנייה ראויה, ואין בה משום חריגה מן הנוהל, כל זמן שנמסר דיווח מיידי לסגן או למנהל (עמ' 44). המסקנה המתבקשת היא כי הפנייה לנתי הייתה הפנייה הסבירה ביותר (כעולה גם מתוך עיון במפה נ/1). מסקנתי היא כי המתלונן העיד אמת בנקודה זו.

מועד הפניה לממונה ולמשטרה

8.         כבר בהודעתו של המתלונן בבית החולים, נ/3, הזכיר המתלונן את הפנייה לאחראי עליו, וזאת במענה לשאלת הבהרה של החוקרת, אשר ביקשה לברר כיצד ידע יעקב (תורג'מן) על מה שקורה שם. לשאלה זו השיב המתלונן: "אני דיווחתי לו עוד כשהנהג קילל, צריך לדווח כשמזמינים משטרה וכשקורה אירוע כזה, ואז קראתי לו שוב בקשר ואמרתי לו שהנהג מרביץ לי, ואז חטפתי את המכה מהמוט והמירס שהיה ביד ימין שלי נפל מהמכה ונשבר. עכשיו נזכרתי איך זה קרה" (עמ' 3, ש' 4-9). על כך חזר גם בבית המשפט (עמ' 13). תימוכין לכך נמצאים בגירסתו של תורג'מן, שהובאה לעיל, אשר העיד על כך שהמתלונן התקשר אליו פעמיים, וכי ניכרה הסלמה באירוע בין הפעם הראשונה לבין הפעם השנייה.

9.         תורג'מן העיד, כי כבר בפנייה הראשונה טען המתלונן בפניו כי תוקפים אותו. מכאן ביקש הסניגור להסיק, כי בניגוד לדברי המתלונן, הדיווח לאחראי נעשה בסטייה מן הנהלים, כלומר, בדיעבד. זאת משום שאם הדיווח כלל טענה בדבר תקיפה, הרי שהוא נעשה רק לאחר שנתי הוזעק על ידו והגיע לזירה, שכן מוסכם כי רק בשלב זה החלה האלימות הפיסית. אלא שלא ניתן להסיק מדבריו של תורג'מן את שמבקש הסניגור להסיק. ראשית, כעולה מנ/3, בשלב מוקדם מאוד של חקירת האירוע (בשעה 03:30 לפנות בוקר, בבית החולים), ענה המתלונן תשובה ברורה ביחס לשאלה זו. אינני סבורה כי בשעה זו, ובמצבו, היה המתלונן עסוק ביצירת גרסה משופרת לאירועים. שנית, סביר להניח, כי המתלונן, שחש מאוים פיסית, לנוכח הקללות שהשמיע הנאשם, העביר את תחושת האיום לממונה עליו, שהרי המרחק בין תקיפה מילולית לבין תקיפה פיסית אינו רב. תחושה זו התפרשה, כך נראה, על ידי תורג'מן, כתקיפה ממש. עניין של יום ביומו הוא שדברים המושמעים מפי האחד, מתפרשים באופן בלתי מדויק על ידי האחר. במיוחד כשהמדובר, ללא ספק, בשיחת דיווח קצרה, תוך כדי אירוע, כשהשומע אינו נמצא במקום וקליטתו את המתרחש תלויה לחלוטין באופן הבנתו את דברי הדובר אליו. תימוכין לכך שהמתלונן חש מותקף, עוד בטרם החלה האלימות הפיסית, מצויים בעדותו של נתי, לפיה כשקרא לו המתלונן וביקש אותו להגיע, הוא נשמע לו היסטרי, במצוקה, וכשהגיע למקום ראה אותו מנהל ויכוח עם הנאשם. לדבריו, היה זה ויכוח מילולי, אבל די קרוב לעימות (עמ' 28). כלומר, נתי התרשם, מיד עם בואו למקום, כי אין מדובר בויכוח מילולי של מה בכך, אלא בויכוח שכבר טמון בו פוטנציאל אלימות. בדבריו אלה של נתי ניכרים דברי אמת, שכן התיאור הוא תיאור מתון, ואין בו ניסיון לצבוע את מידת האיום על המתלונן, כבר באותו שלב, בצבעים עזים. ניתן, אם כן, להסיק, כי אותה תחושה של עימות קרב שחש נתי, הועברה על ידי המתלונן לתורג'מן בשיחה הראשונה ביניהם, כשדיווח לו על כך שתוקפים אותו.

10.        פנייתו של המתלונן לאחראי עליו ובמקביל למשטרה ולנתי בשל המצוקה שחש עוד בטרם החלה האלימות הפיסית, כפי שקבעתי לעיל, מתיישבת עם גרסתו, כי בתגובה לרישום הדו"ח, החל הנאשם לקלל אותו ולהתקרב אליו, והוא אמר לו להתרחק ממנו (עמ' 6, ש' 10-14). למעשה, גם הנאשם עצמו אינו חולק כי התקרב אל המתלונן, לטענתו כדי להתחנן שלא ירשום לו דו"ח (עמ' 73). אלא שלדבריו, משהתקרב אל המתלונן הלה עלב בו והעיר אותה הערה בוטה על ריח הפה שלו (עמ' 72, ש' 7-8). דומה, כי על מנת שניתן יהיה לחוש בריח הפה של אדם הנמצא בסמוך, צריך שתהיה בין השניים קרבה פיסית רבה. ואם אכן התקרב הנאשם אל המתלונן עד שהלה יכול היה לחוש בריח הפה שלו, אין תמה כי המתלונן חש מאוים. הנה, על פי גרסתו של הנאשם יש לקבוע, כי הקרבה הייתה קרבה מאיימת. 

11.        ב"כ הנאשם ביקש לבסס את טענתו כי המשטרה הוזעקה למקום רק לאחר סיום האירוע, כשהפקחים ראו שהעניין אינו מתפתח לפי רוחם, גם על דו"ח הפעולה נ/8. דו"ח זה נכתב בידי שוטר הסיור גבאי, אשר הוזעק למקום, ולפיו נתקבל האירוע רק בשעה 14:30. כדי להבין את הטענה ולבחון את נכונותה, יש להידרש לעובדות הבאות, שאינן שנויות במחלוקת: אין חולק, כי בטרם רשם את הדו"ח, צילם המתלונן את רכבו של הנאשם. שעון המצלמה מורה על השעה 14:14 כשעת הצילום (עמ' 26, ש' 24). עוד אין חולק, כי הדו"ח עצמו נרשם בשעה 14:22 (נ/7, הוא פלט הדו"חות שהופק מן המסופון של המתלונן. נתי הגיע לאחר שהרכב צולם (עמ' 35, ש' 23). ניתן להבין מעדותו של נתי כי הוא הגיע ממש עם רישום הדו"ח ובטרם נמסר לידיו של הנאשם (עמ' 32, ש' 11, עמ' 36, ש' 6), וכי מאותו רגע החלה ההשתוללות של הנאשם. ניתן אם כן לקבוע, כי נתי הגיע למקום בשעה 14:22, או סמוך ביותר לכך. אם משקף הרשום בנ/8 את המועד האמיתי הראשון בו נתקבלה הקריאה במשטרה, כלומר, בשעה 14:30, משמעות הדבר כי טענת המתלונן לפיה הזעיק את המשטרה עוד כשהיה לבד עם הנאשם, במקביל לשיחתו הראשונה עם תורג'מן, ועוד בטרם החלה האלימות, אינה אמת.