זהו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 26.07.04 אשר קבע כי אין קשר בין מחלת הפסוריאזיס ממנה סבלה המערערת עוד בטרם גיוסה לבין תנאי השירות. המערערת טוענת כי מחלתה החמירה בשיעור 75% עקב תנאי השירות.
הליכים ועובדות
1. המערערת נולדה בשנת 1973, והתגייסה לשירות חובה ביום 22.10.1991 בפרופיל 97. לאחר סיום הטירונות שירתה המערערת במשך כשנה וחודש כפקידת לשכה במנהל האזרחי בחאן יונס. בחודש אוקטובר 1992 הורד הפרופיל הרפואי של המערערת ל- 46 עקב מחלת הפסוריאזיס, והוחלט להעבירה לבסיס קרוב לביתה. המערערת שוחררה מן השרות ביום 08.08.1993.
2. ביום 28.01.04 פנתה המערערת למשיב להכיר בה כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט -1959 (להלן: "
חוק הנכים") עקב מחלת הפסוריאזיס.
3. ביום 26.07.04 החליט המשיב לדחות את תביעתה של המערערת וזאת בהתבסס על חוות דעתו הרפואית של ד"ר יוסף שירי, מומחה למחלות עור ומין, מיום 19.06.04. המערערת הגישה ערעור לועדה זו על פי חוק הנכים, והסתמכה על חוות דעתו של פרופ' אינגבר, מומחה למחלות עור ומין, אשר חיווה דעתו כי מחלתה שהיתה קלה מאד טרם השירות החמירה מאד והתפשטה ולכן יש להכיר בהחמרה בשיעור 75% על חשבון השירות. ביום 09.01.06 התקיים דיון הוכחות, המערערת והמצהיר מטעם המשיב, אלוף משנה אהרון פילר, נחקרו על תצהיריהם. הצדדים חקרו את המומחים על חוות דעתם.
טענות הצדדים
4. בכתב הערעור, אשר נתמך בתצהירה של המערערת מיום 11.01.04, נטען כי בגיל 12 סבלה מאדמומית וקשקשת בעור הקרקפת, וכי מזיכרונה היה חשש כי המדובר בגזזת, וכי אבחון המחלה והטיפול בה ארך כשנה, ולאחר מכן הבעיה חלפה לחלוטין. עוד היא מציינת כי בתקופת הבגרויות הופיעו שתיים שלוש נקודות אדמומיות בעור הגב, כאשר האבחנה הייתה תגובה אלרגית, ואף ניתנה לה משחה לשם טיפול בבעיה זאת, אשר חלפה תוך זמן קצר, וייתכן כי אף ללא צורך במשחה זאת. לטענתה, התגייסה ביום 22.10.91, כשהיא בריאה לחלוטין, כולל בכל הקשור לבעיות עור, וכי מספר ימים לאחר גיוסה, הופיעה אדמומיות וקשקשת בשטח זרוע שמאל, וכן אזור בו ניתן לה חיסון בבקו"ם היה נפוח ואדום, ובשל כך אושפזה בחדר בידוד, ואח"כ נשלחה לימי חופשה בבית. לאחר סיום הטירונות הוצבה כפקידת לשכה במנהל האזרחי בחאן יונס, שם לטענתה היו תנאי השירות והמגורים גרועים ביותר. עוד מציינת המערערת, כי תנאי שירותה אופיינו במתח ובפחד מצד אחד, ותנאים ירודים מצד שני, אשר גרמו לה לחץ ומצוקה. טוענת המערערת, כי הפריחה בגב ובקרקפת החלה להופיע שלושה חודשים לאחר גיוסה וכי עקב תנאי השירות, וצפיפות המגורים והתביישותה ממצבה, לא יכלה לטפל בעצמה כנדרש, וכי מפקדה הקשה עליה בכך שמנע ממנה ללכת לביה"ח סורוקה ודרש ממנה כי תסתפק ברופא המרפאה, וכן טען כי לא יאפשר לה לעבור בסיס. לטענתה, רק לאחר שרופא עור מומחה המליץ על הורדת פרופיל ועל שירות קרוב לבית, התאפשר לה לעבור לבסיס אחר. לטענת המערערת, במהלך השירות בחאן יונס, שהיה ממוקם בלב אזור עויין, מצבה הלך והחמיר והפריחה התפשטה על פני שטח גופה, וכי מאז הופעת המחלה בעת השירות היא ממשיכה לסבול ממנה, וכי כיום קיימים נגעים בכל גופה, כאשר לעיתים ישנה הטבה ולעיתים החמרה, אך תמיד המחלה קיימת. לאור האמור, טוענת המערערת כי יש להכיר בקשר של גרימה בין שירותה לבין מחלת הפסוריאזיס או לחילופין קשר של החמרה בשיעור גבוה.
5. ד"ר יוסף שירי, מומחה למחלות עור ומין, מטעם המשיב, בדק את המערערת ביום 19.06.04. בתולדות המקרה מציין ד"ר שירי את אשר נמסר לו ע"י המערערת באשר לאופי שירותה, מועד בו הופיעה המחלה וכו', שם הוא מציין כי המערערת מסרה לו כי לא סבלה משום בעיה בעור טרם שירותה. בסיכום בדיקתו הוא מציין "
הסיבה למחלת הפסוריאזיס אינה ידועה למדע הרפואה ..........קיימים מספר גורמים הידועים מן הנסיון הקליני ומן הספרות כמחמירים פסוריאזיס, כגון זיהום ע"י חיידק הסטרפטוקוקוס או ע"י וירוס ה-
HIV
, תרופות מסוימות במתן ממושך, נזק מכני לעור, חיכוך כרוני או פציעה, תופעה הנקראת התופעה ע"י קבנר. גורם מחמיר נוסף הוא סטרס נפשי אשר מחמיר פסוריאזיס אצל 30%-40% מן החולים. אין אסכולה מדעית ברפואת העור אשר גורסת שפסוריאזיס נגרם ממתח נפשי ובספרי העור המובילים, סטרס נפשי הנו גורם מחמיר בחלק מן המקרים". למרות האמור, קובע ד"ר שירי, כי המערערת הצהירה בפניו, כי לא חלתה בפסוריאזיס טרם השירות, אולם מעיון בתיקה הרפואי מצא כי אובחנה בגיל 12 במרפאת העור בהדסה כסובלת ממחלה זאת ואזכורים נוספים לכך הם מחודש מרץ 91 שבו אובחנה כסובלת מפסוריאזיס ע"י רופא עור וכן מכתבו של ד"ר מוסוביץ, רופא עור מומחה מיום 13.08.91, שבו הוא מציין נגעים פסוריאטיים בגב ובקרקפת ואבחנה חד משמעית של פסוריאזיס. עוד הוא מציין כי גרסתה כי לא קבלה טיפול הולם עקב יחסו הנוקשה של מפקדה, עומדת בניגוד לגרסת המפקד, לפיה הטיפול הרפואי היה בסמכות הרופא היחידתי. על כן הוא קובע, כי אין קשר בין השירות לבין מחלת הפסוריאזיס ממנה היא סובלת.
6. המערערת הגישה חוות דעת של מומחה מטעמה של פרופ' א. אינגבר, מומחה למחלות עור ומין. פרופ' אינגבר כותב בחוות דעתו, כי הוא אינו חולק על כך כי למערערת היתה פסוריאזיס טרם גיוסה, אך היא הייתה קלה מאוד, וכי לטענתה היא לא אמרה לד"ר שירי כי לא היתה לה פסוריאזיס טרם גיוסה, היא רק אמרה שלא ברור מה היו הנגעים מהם סבלה בגיל 12 וטרם גיוסה. עוד הוא מציין "
אין גם ספק בכך שהפסוריאזיס שהיתה קלה מאוד וזמנית טרם גיוסה והפכה לפסוריאזיס קשה וכרונית כחודשיים לאחר הגיוס והפרופיל שלה הורד ל- 46. העובדה שהפסוריאזיס יכולה להופיע לראשונה או להחמיר עקב מתח נפשי, הוא מנכסי צאן ברזל של רפואת העור. קרן הייתה במשך החודשיים שקדמו להתפרצות המחלה ובהמשך - במתח נפשי רב עקב תנאי שרותה שפורטו בתחילת חוות דעת זו. אין ספק ששרות בבסיס בלב שטח עוין לבחורה צעירה הוא שרות רווי מתח. לאחר התפשטות המחלה, השרות בבסיס סגור עם מקלחות פתוחות ומשותפות למספר חיילות, הינו רב-מתח וגרם להחמרת המחלה. במכתבו של מפקד נפת חאן יונס מר פלר אינו מכחיש את התנאים הקשים רבי המתח בבסיס. כמו כן, בחודש ינואר 1993 כאשר קרן אושפזה בביה"ח סורוקה לטיפול במחלתה, צוין בתיעוד כי היא משרתת
בתנאי מתח". פרופ' אינגבר ממליץ על 75% החמרה עקב השירות הצבאי, שכן אומנם התגייסה עם פסוריאזיס קלה, אך כעת יש לה מחלה מפושטת שהופיעה בעת השירות.
7. בחוות דעת המגיבה של ד"ר שירי מיום 19.04.05 הוא חוזר על דעתו כי המערערת סבלה מפסוריאזיס טרם גיוסה וכי אין כל רלוונטיות לכך שהמערערת גויסה בפרופיל 97 שכן מהלכה הטבעי של המחלה הנו הטבה והחמרה לסירוגין, וכי היות והמדובר במחלה כרונית ממושכת שגורמים, אשר בחלקם אינם ידועים, גורמים להחמרתה, חשיבות תקופת שירותה במהלך המחלה הנה שולית, ועל כן אין קשר בין שירותה למחלתה. בחוות דעתו המגיבה מציין ד"ר שירי כי שגה בחוות דעתו הראשונה עת סבר כי המערערת אושפזה בביה"ח סורוקה טרם השירות, וכי נוכח לדעת כי האשפוז היה בעת השירות. אך הוא מוסיף כי אין בכך כדי לשנות את חוות דעתו.
8. מטעם המשיב הוגש תצהירו של אלוף משנה אהרון פילר מיום 16.05.05 אשר שימש כמושל חאן יונס והיה מפקדה של המערערת בעת שירותה שם. בתצהירו הוא מציין כי באשר לתיאורה של המערערת את תנאי המגורים בחאן יונס, הרי שמעבר לכך שתיאור זה מוגזם, היא אף פעם לא התלוננה על כך. עוד הוא מציין כי לא זכורים לו מקרים של הקפצות בשל חדירה לבסיס, וכי אינו זוכר אירועי ירי ישירות על הבסיס. לטענתו לא זכור לו מקרה של חטיפת נשק, וכי הוא לא הראה לה גופה של מחבל הרוג. עוד הוא מציין כי המערערת שירתה כמו יתר החיילות, ואין זה נכון כי נדרשה לשעות עבודה ארוכות. באשר לטענתה כי מנע ממנה טיפול רפואי, הוא מכחיש זאת מכל וכל ומציין כי טיפול זה נקבע על ידי רופאים ואין הוא יכול להתערב בכך.
דיון והכרעה
9. היות והמומחה מטעם המערערת מסכים כי עוד טרם גיוסה סבלה המערערת ממחלת הפסוריאזיס, אין עסקינן בטענת הגרימה, אלא אך ורק בשאלת ההחמרה, אשר במסגרתה נדרשת הועדה לבדוק מה הייתה חומרת מחלת הפסוריאזיס של המערערת טרם גיוסה, והאם הוחמרה המחלה בעת ועקב השירות הצבאי.
10. אין מחלוקת, כמצוין לעיל, כי טרם גיוסה סבלה המערערת ממחלת הפסוריאזיס, המחלוקת בין הצדדים היא באשר לחומרת המחלה ממנה סבלה. מתיקה הרפואי של המערערת טרם גיוסה נמצאו מספר מסמכים בהם נרשם כי המערערת חולה בפסוריאזיס. בשנת 1985 עברה המערערת, עת הייתה בת 12, בדיקות בבית החולים הדסה, שם אובחנה כסובלת מפסוריאזיס, וזאת כפי שעולה ממסמכים 100, 102 בתיק הרפואי. מסמך נוסף בו מצוין כי המערערת חולה בפסוריאזיס הוא מסמך מיום 13.08.91, מסמך 136 בתיק הרפואי, כחודשיים טרם גיוסה של המערערת, של ד"ר מוטוביץ ברנרד, אליו הופנתה המערערת לצורך ביצוע בדיקה, הקובע כי המערערת חולה בפסוריאזיס, וכי גילה תופעות דימום בגב.
11. טוען המשיב, כי אין לקבל את טענת המערערת כי טרם גיוסה חלתה במחלה באופן קל, שכן מעבר לכך כי עדותה הייתה מגמתית ובלתי מהימנה, אשר נועדה לצרכי הערעור, הרי מהתיעוד הרפואי עולה כי חלתה במחלה בגיל צעיר וכי זו לא נפסקה בגיל 12, כטענת המערערת בחקירתה בפני הועדה, אלא המשיכה להופיע לאחר מכן. המשיב מפנה את הועדה לכרטיס קופ"ח מתאריך 03.05.98, קרי כ-5 שנים לאחר שחרורה של המערערת ולאחר שכבר חלתה באופן פעיל במחלת הפסוריאזיס, שם נרשם כי המערערת סובלת ממחלה זו מזה 8 שנים.
12. אין הועדה מקבלת את טענת המשיב כי מהמסמכים הנ"ל ניתן ללמוד כי מחלת הפסוריאזיס ממנה סבלה המערערת טרם גיוסה הייתה חריפה ולא קלה. אומנם ישנו תיעוד רפואי אשר פורט לעיל, בו נקבע כי כבר בגיל 12 אובחנה המערערת כחולה בפסוריאזיס, וכן מסמך מיום 13.08.91, אך מעבר לכך אין תיעוד רפואי נוסף המצביע כי המערערת פנתה לרופאים ו/או כי מחלתה הייתה חמורה. לא הוכח לועדה כי למעט מספר רישומים לאורך כל אותן שנים, היו תלונות חוזרות או טיפולים אינטנסיביים, עקב הפסוריאזיס. הועדה אף מסכימה עם עמדתו של פרופ' אינגבר, אותה ציין בעת חקירתו בפני הועדה, כי באם המערערת הייתה מתגייסת לצבא עת מחלתה היתה ברמה קשה, אזי לא הייתה מקבלת פרופיל 97, וכי מעיון במסמכיה הרפואיים טרם גיוסה עולה כי הייתה לה פסוריאזיס קלה, אשר החמירה לאחר גיוסה, ואשר התפשטה לרוב שטח גופה, ועל כן אף הורד הפרופיל שלה ל- 46 (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 31-36). יובהר, כי ד"ר שירי לא חיווה דעתו ביחס לחומרת מחלתה של המערערת טרם גיוסה, ולא קבע כי זו הייתה חמורה, כפי שטוען המשיב, כאשר נימוקו לאי הכרתה בנכותה, נימוק עליו נעמוד בהמשך, נבע אך ורק מכך כי שיקרה לו בנוגע לכך שלא חלתה בפסוריאזיס בעבר. (ראו חקירתו הנגדית, עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 25-29).
13. לאור האמור, אנו קובעים כי טרם גיוסה של המערערת היא חלתה במחלת הפסוריאזיס, אך מחלתה הייתה קלה ולא מפושטת כפי שהיא כיום. על כן, נותר לנו לבדוק האם שירותה הצבאי של המערערת הוא אשר גרם להחמרת מחלתה.
14. כפי שעולה מחוות דעתם המלומדות של מומחי הצדדים, מחלת הפסוריאזיס היא מחלה אשר הסיבות הגורמות לה אינן ידועות לרפואה, יחד עם זאת, שני המומחים מסכימים כי סטרס נפשי, יש בו כדי להחמיר את המחלה. על דעתם זאת חזרו המומחים אף בחקירתם בביהמ"ש. ראו חקירתו הנגדית של ד"ר שירי מיום 26.12.05 עמוד 11 לפרוטוקול שורות 15-30.
15. בתצהירה של המערערת נטען כי מחד שירותה אופיין במתח ולחץ עקב השירות בבסיס חאן יונס, אשר במהלכו נחשפה ליריות על הבסיס, ראתה עצירים פלשתינאים כפותים, גופת מחבל, אשר הראה לה מפקדה, כאשר בנוסף לכך תנאי המגורים, המקלחות וחדר האוכל היו ירודים ביותר, והיא אף נאלצה לישון בחדר יחד עם עוד מספר בנות, דבר אשר מנע ממנה פרטיות והיכולת לטפל בעצמה ובפצעיה כנדרש.