החלטה בתיק וע 393/06

1.      ביום 19.2.06 הוגשה לוועדה בקשה להארכת מועד להגשת ערר על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב - 1962. לבקשה צורף מכתב שנשא כותרת "ערר על אגרת היטל מס' 1040...", אשר נשלח ע"י ב"כ העורר לעיריית גבעתיים, על פי התאריך הרשום עליו, ביום 18.1.06. הבקשה להארכת מועד נשלחה לתגובת המשיבה והמשיבה סרבה לבקשה, וטענה כי אין לוועדה סמכות להזקק לבקשה, כיוון שחלפו 60 הימים ממועד מסירת דרישת התשלום, אשר נמסר לעורר ביום 19.12.05. ביום 4.4.06 ניתנה החלטה ולפיה על פי תקנה 4 לתקנות בתי המשפט והוצאה לפועל (פגרות) תשמ"ג-1983, עמד העורר במניין ימי התקופה ולכן נדרש העורר להגיש כתב ערר מתוקן עד ליום 23.4.06.

2.      העורר לא עמד בדרישה להגיש כתב ערר מתוקן ובמקום זאת הגיש ביום 23.4.06  "בקשה להורות למשיבה להמציא למערער מידע לשם הגשת כתב ערר מתוקן".  לבקשה צורף שוב המכתב שנשלח ביום 18.1.06.ביום 26.4.06 הגיבה המשיבה לפניית המערער תוך שהפנתה אותו לחוק העזר לגבעתיים (ביוב) התש"ס - 2000 לפרוט תעריפי האגרות והחובה לשלם בעד תוספת בניין (סעיף 4(ג)). בהחלטתי קבעתי כי הבקשה והתגובה יידונו במועד קדם המשפט. מועד קדם המשפט נדחה לבקשת הצדדים וסופו שנקבע ליום 26.10.06.

3.      במועד קדם המשפט התברר, כי לטענת המשיבה, בזמן שעבר, פקעה ההחלטה של הרשות למתן היתר (עוד ביום 4.5.06) ולכן גם דרישת התשלום פקעה ומכאן שאין היא מבקשת עוד לקבל תשלום מן העורר. מכאן, לטענתה, שיש לדחות את הערר. העורר, לעומת זאת, טוען כי קיבל הארכה של תוקף ההחלטה להוצאת היתר עד ליום 17.11.06 ולכן ההחלטה עדיין בתוקף והוא רשאי לשלם את האגרה.

4.      הודעת תשלום אגרת הביוב ניתנה במסגרת בקשה של העורר להוצאת היתר בנייה לתוספת בנייה. ביום 4.5.04 ניתנה החלטה המקבלת את בקשת העורר להיתר, והתנתה אותו בתשלום אגרות, ביניהן אגרת הביוב, עליה הוגשה הבקשה כאמור. על פי תקנה 20 (א) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970 (להלן: " תקנות התו"ב"):

"(א)    החלטת מוסד תכנון לתת היתר או לחדשו, תיחשב כבטלה בתום שנה מהיום שבו הודיע מוסד התכנון למבקש על אישור בקשתו, אם במשך התקופה האמורה לא הוצא ההיתר; מוסד תכנון רשאי להאריך את התקופה בשנה נוספת, אם ראה צורך לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו."

לאחר שחלפה שנה ולא הוצא היתר על פי תקנה 20(א) לתקנות התו"ב - ההחלטה בטלה. בתאריך שלא הוברר, העורר פנה לוועדה המקומית בבקשה הבאה: "הארכת תוקף החלטת רשות רישוי מישיבתה מס 20040003 מיום 4.5.04 בדבר הקמת חדר יציאה....". ביום 17.11.05 החליטה הועדה: "לאשר הארכת התוקף בכפוף לדרישות הבאות: הפקדת ערבות בנקאית... תשלום אגרות..." עוד נכתב בתחתית הדף: "החלטת הועדה תקפה לשנה אחת בלבד מיום קבלתה."

5.      הצדדים חלוקים על משמעות החלטת הועדה מבחינת המועדים. המשיבה טוענת כי הרשות האריכה את המועד על פי תקנה 20 הנ"ל, דהיינו לשנה מיום בטלות ההחלטה הקודמת, דהיינו עד ליום 4.5.06, שאז פקעה ההחלטה המקורית. העורר טוען, שההארכה הינה מיום 17.11.05 שאז ניתנה ההחלטה ונכתב בתחתית העמוד כי "החלטת הועדה תקפה שנה אחת בלבד מיום קבלתה". עוד טוען העורר כי גם אם טעתה הוועדה הוא הסתמך על הכתוב בהחלטה ולכן לא שילם עד לאחרונה את האגרות וכעת משביקש לשלמן לא הותר לו בטענה שההודעה פקעה.

6.      צודקת ב"כ המשיב כי ההחלטה פקעה ועימה פקעה הודעת התשלום ולכן אין מקום לערר שבפנינו, משום שאיננו דנים בערר על הודעת תשלום שאינה קיימת עוד. העורר מסתמך על כך  שבתחתית עמוד ההחלטה של רשות הרישוי שהאריכה את תוקף ההחלטה, נכתב כי "החלטת הועדה תקפה שנה אחת בלבד מיום נתינתה". אולם, לדעתנו, אין בכך כדי להאריך מועדים שלא על פי הדין, שהרי על פי נוסח תקנה 20 ניתן להאריך את "התקופה" בשנה נוספת. המילה "תקופה" בתקנה 20 משמעה השנה שתחילתה מיום החלטת הועדה הראשונה ואילך. ולכן הארכת התקופה היא בשנה נוספת שתחילתה בתום השנה הראשונה שנסתיימה ביום 4.5.05. ניתן ללמוד על כך גם מתקנה 20א' לתקנות התו"ב הדנה בחידוש היתר שפקע (להבדיל מהחלטה למתן היתר, שפקעה בטרם הוצא ההיתר, כאמור במקרה שבפנינו) וקובעת כי חידושו של היתר יהיה "לשנתיים ממועד פקיעתו". דהיינו, הדרך שמתוות התקנות במקרה של הארכה היא כי ההארכה בין של ההחלטה למתן היתר ובין של ההיתר עצמו היא ממועד פקיעת ההחלטה הקודמת. מעבר לכך לא יכולה הוועדה להאריך את המועד. יתר על כן, המועד הקובע אינו המועד בו נתנה החלטת הועדה המאריכה את המועד אלא מועד הפקיעה בפועל, ר' בש"א (נצ') 3065/01  גבעת אבני נ' המועצה האיזורית גליל תחתון (לא פורסם), בעמ' 3 סעיף ב', כאשר כב' השופט אמינוף מבהיר כי המועד נבחן ממועד הפקיעה ללא קשר למועד בו הוגשה הבקשה או ניתנה ההחלטה.

7.      למען הסר ספק, נציין כי אנו במסגרת סמכותנו כועדת ערר על חוק הביוב דנו בסוגיה זו של  פקיעת ההחלטה למתן היתר כסמכות בגררא, על מנת להכריע במחלוקת שבין הצדדים, במסגרת בקשת המשיבה לדחות את הערר בשל פקיעת הודעת התשלום לאחר פקיעת ההחלטה למתן היתר. על מנת שלא לפגוע בעורר למעלה מן הדרוש, נסתפק במחיקת הערר.

8.      איננו נעתרים לבקשת המשיבה לפסיקת הוצאות, משום שהעורר עבר לאחרונה אירוע מוחי ואיננו מוצאים כי בנסיבות אלה מן הראוי להטיל עליו הוצאות.

לסיכום

הערר נמחק.

כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתנה היום כ"ה בחשון, תשס"ז (16 בנובמבר 2006) בהיעדר הצדדים.