החלטה בתיק וע 1176/06 ואח'

1.      איחדנו את ההחלטה בכל העררים, שכן כולם מעלים שאלה משותפת, היא משמעות משלוח החלטות המשיבה בדואר רשום ושאלת האיחור, ככל שקיים, בהגשת העררים.

2.      העוררים שהו בתקופת המלחמה בטוניס. 

המשיבה דחתה את פניותיהם בטענה לקיומה של נתינות טוניסאית. 

אין כל אינדיקציה לקיומה של נתינות וכפי שהבהרנו פעמים רבות, אין די בטענה שככלל יהודי טוניס היו בעלי נתינות טוניסאית.  לפיכך, על פי גישתנו היה מקום לקבל את העררים. 

3.      אולם, העררים הוגשו לכאורה באיחור ודי בכך כדי לא לדון בהם. 

לשאלת איחור בהגשת הערר התייחסנו בהרחבה בוע 128/05 דרייזן רחל נ' הרשות המוסמכת  (לא פורסם, 12.9.2005).  קבענו שמאחר והמשיבה לא שולחת את החלטותיה בדואר רשום חרף מצוות החוק - הרי ככלל לא נאפשר לה לטעון או לחקור עוררים על השאלה האם קבלו את ההחלטה כדי להראות שהערר הוגש באיחור.   

בעקבות החלטה זו, שינתה המשיבה את נוהגה והחלה לשלוח החלטותיה בדואר רשום - וכך נעשה בכל העררים שבפנינו.

ב"כ המשיבה הציגה בפנינו אישור המפרט את מועד שליחת ההחלטה אל כל אחד מהעוררים, בדואר רשום ואת מספרו של דבר הדואר הרשום לכל עורר. רישומים אלו, הנעשים כדבר שבשיגרה על ידי המשיבה ומתועדים, עומדים במדדי רשומה מוסדית, על פי סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן -"הפקודה").

4.      השאלה העומדת בפנינו היא האם המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה, כאשר היא שולחת מכתב בדואר רשום ומציגה את מספרו מבלי להציג אישור מסירה והיש בכך כדי לשמש ראיה כי העורר קיבל את ההחלטה.

5.      סעיף 57ג לפקודת הראיות, קובע כלהלן:

"מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר...רואים את ההמצאה - אם אין הוראה אחרת משתמעת - כמבוצעת -

(1) אם דוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב... נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשירות המדינה;

(2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו שדל דבר".

סעיף 7(ג) לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז - 1957 (להלן: "החוק"), קובע כי החלטות המשיבה תישלחנה בדואר רשום.

6.      סעיף 57ג לפקודה נסמך על ניסיון החיים ועל ההנחה שמסמך שנשלח בדואר לכתובת הנכונה -- התקבל אצל הנמען (השוו: ע"א 3613/97 דליה אזוב נגד עירית ירושלים, פ"ד נו(2) 787 (2002) וכן רע"א 9857/05 רונן קריגר נגד משרד הביטחון - אגף השיקום (טרם פורסם, 24.5.2006)). 

הסעיף הנ"ל אינו מתייחס למסמך שנשלח בדואר רשום. בעל"ע 7032/00 דליה הורוביץ, עו"ד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם, 19.7.2001), קובעת רשמת בית המשפט העליון, כי לא ניתן ללמוד מסעיף 57ג לפקודה על חזקת מסירה של דבר דואר הנשלח בדואר רשום. אכן, מאחר והמדובר בדבר דואר רשום, לא ניתן ללמוד על מועד מסירתו לנמען, אך ניתן גם ניתן ללמוד על מועד מסירתו בסניף הדואר בקרבת מקום מגורי הנמען, לרבות הודעה לנמען בדבר קיומו של דבר דואר רשום.

כל שנותר לבחון הוא קיומו של אישור מסירה. החוק אינו דורש המצאת אישור מסירה ואין הוא קובע חזקה כלשהי לעניין זה (בשונה מהנושא שנדון בעניין הורוביץ לעיל).

7.      לא מצאנו הצדקה להטיל על המשיבה דרישה לבדוק בכל תיק בו נשלחת החלטה, האם התקבל אישור מסירה, זאת לאור עומס ההחלטות הנשלחות מאת המשיבה מדי שבוע וחוסר סבירות הדרישה. 

המשיבה יוצאת ידי חובתה במשלוח ההחלטה בדואר רשום ובתיעוד המשלוח, כולל כל הפרטים, בדרך העומדת בתנאי סעיף 36 לפקודה.