החלטה בתיק בשא 728/06

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (עב 7235/01). פסק הדין הומצא לב"כ המבקש ביום 23.8.2006, כך שהמועד האחרון להגשת ערעור, בהתחשב בפגרת הקיץ, היה יום 3.10.2006. בקשה להארכת מועד הוגשה ביום 15.10.2006.

2.      בפסק הדין מושא הבקשה נדחתה תביעתו של המבקש לפסוק לו פיצוי בגין ניהול מו"מ בחוסר תום לב ופיצוי בגין נזק לא ממוני. כמו כן, נדחתה התביעה לביטול הפחתה בתנאי עבודתו, שבוצעה לאחר שתפקידו שונה. בנוסף, חויב המבקש לשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ש"ח.

3.       נימוקי הבקשה, שנתמכו בתצהירו של המבקש הם:

3.1.   המערער לא הגיש את ערעורו במועד עקב מצבו הנפשי. לעניין זה נטען כי המבקש האמין בתביעתו, שכן סבר שנגרם לו עוול על ידי המשיבה. עקב מצבו בעבודה ועקב ההליך המשפטי, סבל מלחצים נפשיים ולחץ דם גבוה. המבקש נפגע מאד מפסק הדין ומנוסחו. בעת קבלת פסק הדין היה במצב נפשי ירוד, וחשב שעדיף מבחינה נפשית "לעזוב" את העניין. בעת קבלת פסק הדין הוא לא היה מסוגל לספר עליו לאשתו, וכפועל יוצא מכך גם לא  יכול היה לקבל החלטה על הוצאה כספית נוספת בגין הערעור, בפרט לנוכח ההוצאות הרבות שהוציא עד כה בהליך. רק ביום 28.9.2006 כשהתקשר בא כוחו לביתו נודע לאשתו כי כבר ניתן פסק הדין, ורק לאחר מספר ימים הצליח לשוחח עמה על פסק הדין. לאחר שיחות רבות עם אשתו היא עזרה לו לגבש את הכוחות הנדרשים על מנת לקבל החלטה להגיש ערעור. לפיכך, רק ביום 11.10.2006 נפגש שנית עם בא כוחו והודיע לו על רצונו להגיש ערעור.

3.2.   יש להעדיף את בירור המחלוקת לגופה ולא לחסום את דרכו של המבקש לערכאת הערעור בשל עמידה על כללי הפרוצדורה.

3.3.   סיכויי הערעור טובים.

4.        המשיבה התנגדה לבקשה,  מנימוקים אלה:

4.1.   מתצהירו של המבקש עולה כי מצבו הרפואי של המבקש לא מנע ממנו את הגשת הערעור במועדו, אלא שהמבקש החליט כי אין ברצונו להמשיך ולנהל את ההליך המשפטי בערכאת הערעור, ובשלב מאוחר יותר נמלך בדעתו. שינוי עמדה זו של המבקש אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור.

4.2.   אין אסמכתא רפואית להוכחת הטענה כי מצבו הרפואי של המבקש מנע ממנו להגיש ערעור.  על כך שמצבו הרפואי של המבקש לא מנע ממנו להגיש ערעור ניתן ללמוד גם מכך שהמבקש לא נעדר מעבודתו בתקופה הרלוונטית.

4.3.   גם אם היתה למבקש עגמת נפש מתוצאת פסק הדין, אין בכך כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור.

4.4.   סיכויי הערעור נמוכים, במיוחד כשהמבקש תוקף בהודעת הערעור את העובדה שבית הדין קיבל את גרסת העד מטעמו.

4.5.   למשיבה אינטרס לגיטימי לסופיות הדיון. 

5.      בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבוד (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי "מטעמים מיוחדים שיירשמו". לאחר בחינת טענות הצדדים, פסק הדין מושא הבקשה והודעת הערעור, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, מנימוקים שיפורטו להלן.

6.      באשר למצבו הנפשי של המבקש: לא שוכנעתי, כי במקרה הנדון, מצבו הנפשי של המבקש מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. ראשית, כל אשר מצוין באישור הרפואי (שניתן על ידי רופא משפחה ולא על ידי רופא פסיכיאטר) הוא שהמבקש "מתלונן על מצבי מתח, חרדה ודכאון שהתגברו בחודש האחרון", ואין בו כל ראייה לכך שנפגע כושרו של המבקש לקבל החלטות בעניינו במהלך התקופה להגשת ערעור. בהקשר זה יש לציין גם כי האישור הוא מיום 12.10.2006, יום אחד לאחר שהמבקש חתם על תצהירו התומך בבקשה ומספר ימים לפני הגשת הבקשה להארכת מועד. שנית, לאחר קבלת פסק הדין, היה על המבקש לבחור בין שני קווי פעולה אפשריים: האחד - להשלים עם פסק הדין ולא להגיש עליו ערעור. השני - להגיש ערעור על פסק הדין.  כפי שעולה מתצהירו של המבקש, לאחר קבלת פסק הדין הוא שקל את עניין הגשת הערעור ו" חשבתי בשלב זה שמבחינה נפשית עדיף 'לעזוב' את העניין ולשכוח מהכל למען השקט הנפשי שלי" (סעיף 16 לתצהיר המבקש). המבקש בחר באחד משני קווי הפעולה האפשריים, שהבחירה בו סבירה ולגיטימית באותה מידה כמו בחירה בקו הפעולה השני. לפיכך,  אין לראות בעצם ההחלטה שלא להגיש ערעור עדות לחוסר יכולת לקבל החלטות עקב מצבו הנפשי של המבקש. העובדה שבמועד מאוחר יותר המבקש שינה את דעתו, בין עקב כך ששקל שנית בעניין ובין עקב השיחות עם אשתו, אין בה כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. 

7.      באשר לסיכויי הערעור: לאחר עיון בפסק הדין מושא הבקשה ובהודעת הערעור, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור טובים במידה המהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. על אף הטענות בכתב הערעור כי בית הדין שגה במסקנותיו המשפטיות, עיון בכתב הערעור מעלה כי הוא מכוון בעצם כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, לרבות קביעות המבוססות על עדותו של העד מטעם המבקש, מר שפר, אשר בהודעת הערעור נטען כי הוא "עד המשיבה".  בקביעות עובדתיות מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. לפיכך, גם בהיבט של סיכויי הערעור דין הבקשה להידחות.

8.      באשר ל"גישה הסלחנית": גם אם גישתו של בית הדין לעבודה סלחנית יותר מגישת בתי המשפט שבמערכת הכללית, אין מדובר בסלחנות בלתי מוגבלת, המתעלמת מאינטרסים אחרים - אינטרס סופיות ההתדיינות של הצד שכנגד ואינטרס הציבור שמשפטים יתנהלו ביעילות. בכל מקרה, על בית הדין לאזן בין מכלול האינטרסים, ולשקול זה מול זה את אינטרס המבקש להגיש ערעור והטעמים שביסוד הבקשה מול האינטרסים האחרים. במקרה הנדון, לנוכח העדרו של טעם מיוחד ממשי להארכת מועד, אין צידוק לפגיעה באינטרס סופיות ההתדיינות של המשיבה.

9.      סוף דבר - הבקשה נדחית. בהתחשב במכלול נסיבות המקרה ובסכום ההוצאות בו חויב המבקש בבית הדין האזורי, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"א באדר התשס"ז, 11 במרץ 2007, בהעדר הצדדים.

                                                                                                לאה גליקסמן, רשמת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: