החלטה בתיק בשא 713/06

1.      בפני בקשה לחייב את המשיבה, המערערת בהליך העיקרי, בהפקדת ערובה להבטחת תשלום  הוצאות המבקש, המשיב בהליך העיקרי,  בערעור.

2.      המשיבה (להלן - החברה) הגישה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע מיום 26.3.2006 (עב 5569/04). בפסק הדין מושא הערעור חויבה החברה לשלם למבקש (להלן - העובד) פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, דמי מחלה, גמול שעות נוספות, הפרשות לקרן מבטחים, פיצוי בגין ניכויי שכר אשר לא הועברו למבטחים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. כן חויבה החברה להעביר לעובד מכתב לשחרור הכספים שהופקדו בקרן מבטחים. כמו כן, חייב בית הדין האזורי את החברה בתשלום הוצאות בסך של 12,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק.

3.      בבקשה, טען המבקש כי יש לחייב את החברה בהפקדת ערובה, מנימוקים אלה:

3.1.  החברה לא שילמה למשיב "אגורה שחוקה" מאז ניתן פסק הדין.

3.2.  כאשר לבעל דין "הסטוריה" של אי עמידה בתשלום חיובים שנפסקו לחובתו ייחשב הדבר כעילה לחיוב בהפקדת ערבון. לנימוק זה יש לתת משקל בשלב הערעור, לאחר שלבעל דין היה יומו בבית הדין.

3.3.  על פי הפסיקה, אי קיום חיוב בהוצאות שהוטל בפסק דין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה.

3.4.  ערעור המבקשת נסב על קביעות עובדתיות של בית הדין קמא, ובקביעות מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב, ולכן סיכויי הערעור קלושים.

4.      החברה טענה כי יש לדחות את הבקשה מנימוקים אלה:

4.1.   הבקשה לא נתמכה בתצהיר, ולכן יש לדחותה העל הסף. בהקשר זה נטען כי העובד הודה בבקשתו כי נפרע פסק הדין מקרן מבטחים, אולם לא ניתן פירוט כמה כספים קיבל העובד ואם בכלל נותרה יתרת חובה.

4.2.   בהתאם לתקנות, הגשת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה אינה מותנית בהפקדת ערובה, והכלל הוא שאין דרכו של בית הדין לחייב במתן ערובה, כדי לא להכביד על מימוש זכויות, לרבות זכות הערעור.

4.3.   סיכויי הערעור טובים מאד.

5.      על פי החלטה מיום 20.11.2006 הגיש העובד תצהיר, בו הצהיר כי למעט שחרור כספים שהיו מופקדים בקרן מבטחים בסך של 13,491 ש"ח, החברה לא שילמה לו סכום כלשהו על פי פסק הדין. לתצהיר צורף אישור מבטחים. לחברה ניתנה הזדמנות להגיב על האמור בתצהיר, אולם לא הוגשה תגובה מטעמה.

6.      המסגרת המשפטית

6.1.   בשתי החלטות שניתנו על ידי בעבר (ע"ע (ארצי) 251/03 דוד אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ (טרם פורסם; 22.6.2004); בש"א (ארצי) 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' נ' נעמה כץ (טרם פורסם; 12.9.2004)), דנתי בהרחבה בנושא חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בערעור, ונסקרה פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בנושא. לפיכך, אחזור רק על עיקרי הדברים -  השיקולים המנחים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאת הערעור.

6.2.   יש ליתן משקל לעובדה שבתקנות בית הדין לעבודה אין תקנות מקבילות לתקנות 427 - 433 לתקנות סדר הדין האזרחי. לכן, ככלל, אין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהיעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה.

6.3.   כאשר מתקיימים נימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה, על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המערער לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו. בעריכת איזון זה יש להביא בחשבון את ההבדל בין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה, בטרם היה לו יומו בבית הדין, לבין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בשלב הערעור, לאחר שטענותיו בערכאה הראשונה נדחו. במקרה השני, זכות הגישה לערכאות כבר מומשה, ולו חלקית. הבדל זה יבוא לידי ביטוי במשקל שעל בית הדין לתת לאינטרסים השונים של הצדדים - זכות הערעור, המהווה חלק מזכות הגישה לערכאות, מקום בו מוקנית זכות ערעור על פי הדין, וזכות בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו.

6.4.   בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר.

דב"ע נו/142 - 3 חסון נ' קאסם סאמרי ואח', עבודה ארצי כט(2) 199, סעיף 7 לפסק הדין.ו

דב"ע נה/218 - 3 עלי איוב אל הדיה נ' שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391, סעיף 11 לפסק הדין.נ