החלטה בתיק בשא 6237/06

1.         מונחת לפני בקשה לבטל היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט, שניתן על ידי כב' הרשם גלדשטיין, לפי החלטתו מיום 11.5.05.

2.         תמצית העובדות הדרושות לעניין :

2.1       המשיבות 1-2 (להלן: "דריה"), הגישו נגד המבקשת, תאגיד רשום בגרמניה (להלן: "טכניפ"), תביעה כספית ובה עתרו לחייב את טכניפ לשלם להן את הסך 4,299,000 ש"ח.

2.2       דריה הינה בעלים של מחצית המניות והשליטה בחברה בשם דורבאל (להלן: "דורבאל"). יתרת המניות והשליטה בדורבאל, מוקנית למר איתמר דורון (להלן: "דורון"). לעמדת דריה, שימש דורון, כמנהל העסקים של דורבאל, אשר פעילותה העסקית נוהלה במשרדי דריה.

2.3       בשלב מסויים של פעילות דורבאל, התגלע סכסוך בין דריה לבין דורון. סופו של דבר הגיעו הצדדים, ביום 9.8.99, לידי הסדר במסגרתו הוסכם בין היתר כי דורבאל תמחה לדריה ודורון את זכויותיה לקבל כספים מלקוחות של דורבאל.

נ           דריה טוענת כי בדיעבד נודע לה כי דורבאל נתנה שירותים מהותיים לטכניפ, בעטיים,

הייתה זכאית לקבל ממנה עמלות בשיעור ניכר, אך לגירסתה דורון וטכניפ חברו יחד, הסתירו והעלימו הימנה את העמלות שהגיעו לדורבאל, תוך שיצרו כלפיה מצגי שווא כאילו לא מגיעים כל כספים לדורבאל, כאשר בהקשר זה היא מפנה למכתב טכניפ מיום 13.2.98 (נספח ו'), המכחיש את זכות דורבאל כנטען. לטענת דריה, מצגים אלה אינם אמת.

דריה טוענת כי דורבאל ייצגה את טכניפ כבר בשנת 1994 או בסמוך לכך. במסגרת זו, הצליחה דורבאל להשיג לטכניפ פרוייקטים בינלאומיים בהיקפים עצומים. בין היתר, נקשרו עסקאות בין טכניפ לגורמים שונים ובכללם הקמת בתי זיקוק במצרים ובטורקמינסטן, כאשר טכניפ שימשה כקבלן המבצע את הפרוייקט. סדרי הגודל בהם מדובר הם ניכרים ביותר ועולים לכדי מאות מיליוני דולרים, ובהתאם לכך נגזרת עמלה נכבדת שמגיעה לדורבאל.

3.         דריה עותרת לבית המשפט לחייב את טכניפ במגיע לדורבאל, בסכום שהוערך על שווה ערך של 1 מיליון דולר, תוך השתתה על מספר עילות ובראשן תרמית, ובהמשך רשלנות, הפרת חובת תום הלב, גרם הפרת חוזה והפרת התחייבות.

4.         כב' הרשם גלדשטיין נעתר כאמור לבקשת דריה להמצאת כתב התביעה לגרמניה, מקום הימצאה של טכניפ.

5.         טכניפ הגישה בקשה לביטול היתר המצאה, היא הבקשה נשוא החלטתי. לדידה אין לברר את התביעה בארץ הואיל ולא נתקיימו התנאים הקבועים בתקנה 500(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, (להלן: " התקנות"), המאפשרים את מתן הרשות להמצאת התובענה לחו"ל. בנימוקי הבקשה, נטען בין היתר, כי תנית השיפוט והדין החל על ההסכמים, שוללים את סמכות השיפוט בישראל. בהקשר זה מופנה בית המשפט להסכם שבין טכניפ לבין דורבאל בו נקבע שהדין הגרמני הוא שיחול על ההסכם והפורום בו יתבררו הסכסוכים הינו בורר שימונה על ידי לשכת המסחר הבינלאומית, והבוררות תתקיים בדיסלדורף, גרמניה. מוסיפה טכניפ וטוענת כי התביעה המוכחשת כשלעצמה, מושתת בעיקרה על תביעה חוזית, כאשר העילות הנזקיות נועדו רק להקים את החלופה המתאימה לשם הקנית סמכות שיפוט בישראל. עוד נטען באשר לסיכויי התביעה, התיישנות ועוד.

6.         עיון בתקנה 500 לתקנות ויישום ההלכה על נסיבות המקרה, מלמד כי דריה לא הצליחה להוכיח כי היא עומדת בתנאי התקנות וההלכה, לפיהם יש להתיר את ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט.

            בפתח הדברים אציין את ההלכה לפיה: " שעה שבית המשפט דן בבקשה להיתר המצאה אל מחוץ למדינה, עליו לנקוט זהירות, שהרי כל ספק פועל לטובת תושב החוץ, ונגד הזמנתו להתדיין בישראל." (השופט גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית עמוד 542).

7.         דריה מסתמכת בבקשתה ובתגובתה על הוראות תקנה 500 (5) ו-(7) המורות כי היתר ינתן שעה שהתביעה מבוססת על הפרת חוזה בתחום המדינה או על מעשה או מחדל שנעשו בישראל.

אין בידי לקבל את הטענה:

ההפרות הנטענות המיוחסות לטכניפ, ככל שנעשו, לא נעשו בישראל אלא בחו"ל. קבלת טענת דריה לפיה תשלומי העמלה היו אמורים להיות משולמים לדורבאל בישראל, ומכאן ההפרה, משמעה שכל אימת שגוף ישראלי יתבע גורם זר, בגין הפרת חוזה, עקב אי קבלת התמורה המגיעה לו, לטענתו, מהווה הפרת חוזה בתחום ישראל, תרוקן את התקנה מכל תוכן, שכן תמיד אמורה התמורה להיות משולמת בארץ. זאת ועוד, לא מצאתי בחוזה הוראה לפיה התמורה המגיעה לדורבאל אמורה להיות משולמת בישראל, אלא נקבע אופן התמורה. כך שלא ניתן לשלול כי התמורה הייתה משולמת לדורבאל גם בחול. מכל מקום, עניין זה הינו טכני לחלוטין. עיינתי באסמכתא המצויינת בסעיף 23.5 לבקשת דריה, (ע"א 625/73 קורנל נ' קורנל פ"ד כ"ט(ב) 259), אך באותו מקרה דובר על התחייבות בעל לזון את האשה בארץ ומימלא ההפרה היא ביחס למעשה שיש לבצעו בישראל, שלא בנסיבות הדומות למקרה שלפנינו.

זאת ועוד, דריה מבססת את עילת התביעה העיקרית על תרמית של טכניפ כלפיה תוך שמתבססת על מכתבה של טכניפ, מיום 13.3.98 שהוזכר לעיל. מכתב זה, נכתב בגרמניה, נשלח מגרמניה, ואם ניתן לראות בו את ההפרה, אזי אין ספק שהיא נעשתה בגרמניה, ובאופן השומט את הקרקע תחת הטענה שהעילה נשוא ההפרה, נעשתה בארץ.

8.         דריה טוענת כי ההסכמים בין טכניפ לבין דורבאל, הם הסכמים למראית עין, פיקטיביים ויש להתעלם מהם, ולבחון את מה שהוסכם נכונה בין הצדדים. השתת התביעה על עוולת התרמית, מקנה על הדין את הסמכות לדון בתביעה בישראל. עם זאת, לא ראיתי שהונחה לפני תשתית מספקת, מכל מקום, בשלב טרומי זה, אשר יש בה כדי לבסס את הטענה באופן המקנה את סמכות השיפוט בישראל. אין בעובדה שטכניפ סירבה לגלות לדריה מהם הסכומים ששולמו לדורון או לדורבאל מכוח ההסכמים, להוביל בהכרח למסקנה כי ההסכמים הם למראית עין. בהקשר זה אציין כי לפי הנטען בתצהירי טכניפ על נספחיהם, הייתה נכונות מצד טכניפ למסור לדריה את כל המידע וההסברים הדרושים. בהקשר זה אפנה לנספחי התצהירים התומכים בבקשה לביטול היתר המצאה (סעיפים9.2.11 - 9.2.1.4), כמו גם להשתלשלות מסירת העובדות בדבר הפשרה בין דריה לדורון, ואין ספק כי נושא זה היה בו כדי להשהות את עמדת טכניפ לבקשת דריה לקבלת מידע. יש לזכור, כי עסקינן בהמחאת זכויות של דורבאל לבעליה, ואין ספק, שיש בכך כדי לגרום לחייבים של דורבאל לנקוט משנה זהירות שעה שהם מתבקשים למסור מידע לא לגורם עמם התקשרו אלא למי הטוען כי הוא נמחה של אותו גורם.

עוד ראיתי לנכון לציין כי דריה עצמה, בסעיף 55 לכתב התביעה, טענה, אמנם  לחילופין, שאם ההסכם משקף הסכמה אמיתית של הצדדים, (נספח י' לכתב התביעה שענינו הפרוייקט בטורקמניסטן), אזי על טכניפ לשלם לה את הסך 62,500 דולר. טענה זו שומטת את הקרקע תחת עמדת דריה לפיה ההסכם הינו פיקטיבי, שכן גם אליבא דדריה, קיימת אפשרות שההסכם אינו למראית עין, ואם כזה הוא, אין מקום לטענת בדבר תרמית ומצג שווא בדבר דיותם של ההסכמים.