החלטה בתיק בשא 4347/08

הנתבעת מבקשת לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסכום שלא יפחת מ-100,000 ש"ח להבטחת הוצאותיה בהליך (ת"א 2473/04), ולהורות כי ככל שהערובה לא תופקד בתוך 30 יום, יידחו התובענות או יעוכב בירורן.

התביעה נסבה על הפרת זכויות יוצרים ביצירות מוזיקליות של זמרים מאתיופיה.  על פי הנטען, זכויות היוצרים נרכשו על ידי התובע מגורמים שונים באתיופיה, במסגרת הסכמים שונים, המפורטים בכתב התביעה. התובע טען, כי התגלה לו, שהנתבעת מעתיקה את הקלטות והתקליטורים שהוא רכש את הזכויות בהם, לשם מכירתם בחנותה בתל אביב, במחירים הנמוכים באופן משמעותי מהמחירים הריאליים. 

בת"א 2473/04 הוגשה בקשה למתן סעדים זמניים, שנמחקה בהחלטתו מיום 1/12/04 של כב' סגן הנשיא יהודה זפט.

(התביעה בת"א 1076/05 נסבה על עובדות הזהות כמעט לחלוטין לעובדות הנטענות בת"א 2473/04, אלא שהיא נסבה על עילות קנייניות מעט שונות, ובה  הוגשה בקשה לצו מניעה זמני, שנדחתה בהחלטתו מיום 7/4/05 של כב' סגן הנשיא זפט).

ההוראה הרלוונטית לחיוב תובע-יחיד בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, מגולמת בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וקובעת-

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן לו ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב)לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

ניתן להיווכח, כי תקנה זו מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה, וכן מסדירה את תוצאות אי הפקדת הערובה במועד, אך היא "שותקת" בעניין הקריטריונים לחיוב תובע בערובה.

על פי הפסיקה, הקריטריונים שיש לבחון לצורך כך הם סיכויי התביעה ויכולתו הפוטנציאלית של הנתבע לגבות מהתובע את הוצאות ההליך, ככל שייפסקו לטובתו, כפי שהיא נלמדת ממצבו הכלכלי של התובע, מצב נכסיו ומקום מגוריו (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004); בר"ע (ירושלים) 308/08 מדינת ישראל נ' סבאח, תק-מח 2008(1) 8689).

אין מחלוקת, כי התובע מתגורר בישראל, אך התמונה באשר למצבו הכלכלי, ברורה פחות.  הנתבעת לא טענה באופן פוזיטיבי כי התובע נעדר יכולת כלכלית, אך מנגד, התובע לא הציג נתונים ממשיים כלשהם המעידים אחרת.

מכאן, כי תוצאת האיזון מוכרעת בהתאם לזהות הגורם הנושא בנטל השכנוע במקרים מעין אלה.

ברע"א 321/07 גושן ואח' נ' אבי-גיא ואח', תק-על 2007(3) 3347 נקבע בהקשר זה-

"...הטלת הערובה נעשית בשיקול דעת, שיש להפעילו על פי הפרמטרים שהותוו בפסיקה...כאן ניתן לומר שהנטל גדול במיוחד על הנתבע להראות כי סיכויי התביעה במכלול הנסיבות מצדיקים הטלת ערובה, ומשעשה כן, עובר הנטל אל התובע להראות כי חרף זאת יש להקל עמו".

כלומר, נטל השכנוע הראשוני, לעניין סיכויי התביעה, מוטל על הנתבעת, ובהתאם למסקנה בדבר שאלת נשיאתו על ידיה, ייבחן מצבו הכלכלי של התובע, כשנטל השכנוע בהקשר זה יוטל עליו.

לאחרונה נפסק והובהר, כי: " הסעיף האמור (תקנה 519 - א.ז.) אינו יוצר חזקה, לפיה על תובע בשר ודם לשלם ערובה להוצאות המשפט. משמע, הנטל בתביעה של תובע בשר ודם להוכחת הצורך בהפקדת ערובה מוטל על כתפיהם של הנתבעים... היותו של תובע בשר ודם במצב כלכלי קשה הינה בעלת פנים לכאן ולכאן בשאלת החיוב בהפקדת ערובה. מחד גיסא, ככל שהתובע במצב כלכלי קשה יותר, כך יקשה על הנתבעים לגבות את הוצאותיהם, אם יזכו בדין בסופו של המשפט. משכך, קם צורך ממשי יותר לחייב תובע מסוג זה בהפקדת ערובה. מאידך גיסא, חיובו של תובע שאין הפרוטה מצויה בכיסו בהפקדת ערובה להוצאות עלול לפגוע פגיעה משמעותית במימוש זכותו לגישה לערכאות, שכן באין אפשרות לתובע לשאת בתשלום הערובה, תידחה תביעתו מבלי שתתברר לגופה... במקרה דנא, קיימים שלושה נתונים בעלי משקל המטים את הכף לאי חיובם של המבקשים... בהפקדת ערובה. הנתון האחד הינו טענתם של המבקשים...  כי המשיבים עצמם הם אלה שגרמו להם להיות במצבם הכלכלי בו הם נתונים כיום. אין לומר לגבי טענה זו, כי על פני הדברים מדובר בטענת סרק... " (רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר; ניתן ביום 13.7.08; סעיף 7 להחלטה).

ולענייננו, בניגוד לטענת הנתבעת, איני סבור כי דחיית הבקשות לסעדים זמניים מעידה בהכרח על כך שסיכויי התביעה נמוכים, באופן המצדיק את חיוב התובע בערובה, גם אם היא מחלישה במקצת את משקל עילות התביעה.

הנתבעת טוענת, כי בדיון שהתקיים ביום 20/1/08 טען התובע כי הוא חדל מעיסוקו בתחום נשוא התביעה, ולכן הוא שוקל להפסיק את ניהול התביעה, ובתנאי שלא ייפסקו הוצאות כנגדו (בעוד שלטענתה, היא עומדת על פסיקת הוצאות).

אני סבור, כי גם טענה זו אינה תורמת לנשיאה בנטל השכנוע, המוטל על הנתבעת בעניין סיכויי התביעה, שכן ייתכן, כי כפי שטוען התובע, סגירת עסקיו היא "תוצר" של הפרות זכויות היוצרים הנטענות.  באופן דומה, גם שקילת האפשרות להפסיק את התביעה, אינה בהכרח מייתרת את עילותיה, שכן היא עשויה לנבוע מטעמים פרקטיים שאינם מהותיים או משפטיים.

מנגד, מעיון בכתב הגנתה של הנתבעת, ניתן להיווכח, כי טענות הגנתה אינן מבוטלות (הכוונה בעיקר לטענה לפיה היא רכשה את הקלטות נשוא התביעה מהתובע עצמו), וספק אם ההסכמים שצורפו לכתב התביעה, המעידים על רכישת זכויות היוצרים על ידי התובע, עתידים להפריך את עמדתה.