החלטה בתיק בשא 413/06

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (עב 7642/00). בהחלטה נשוא הבקשה, הגביל בית הדין קמא את משך החקירה הנגדית של עד מטעם המשיבה. ההחלטה ניתנה במהלך הדיון ביום 7.3.2006, במעמד הצדדים. בקשה להארכת מועד הוגשה ביום 22.5.2006.

2.       העובדות הדרושות להכרעה בבקשה יפורטו להלן:

2.1.   כאמור, ההחלטה ניתנה במהלך הדיון ביום 7.3.2006, במעמד הצדדים.

2.2.   המבקשת לא הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה, אלא הגישה עתירה לבג"צ כנגד בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

2.3.   בפסק דין מיום 7.5.2006 נדחתה העתירה, כאשר נפסק כי די בנימוק שלא הוגשה בקשת רשות ערעור על ההחלטה כדי לדחות את העתירה. מעבר לדרוש הוסיף בית המשפט העליון כי בית המשפט העליון נוהג ריסון בהתערבות בהחלטות בית הדין לעבודה, ועושה כן רק במקרים חריגים, ועניינה של המבקשת לא נכנס בגדרם של מקרים חריגים אלה, ולו בקירוב.

2.4.   על פי האמור בבקשה, פסק דינו של בית המשפט העליון הומצא למבקשת ביום 10.5.2006.

2.5.   כאמור, בקשה להארכת מועד הוגשה ביום 22.5.2006. 

3.       נימוקי הבקשה הם:

3.1.   המבקשת סברה כי עניינה היה ראוי להידון בבג"ץ, אך לאור החלטתו מבוקשת הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

3.2.   ההחלטה נשוא הבקשה פגעה בזכותה של המבקשת למשפט הוגן, וחשיבות קיומו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור.

3.3.   סברת המבקשת כי עליה להגיש עתירה לבג"ץ ולא בקשת רשות ערעור מהווה טעם מיוחד  להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. 

4.       המשיבה התנגדה לבקשה,  מנימוקים אלה:

4.1.   בקשה זו היא חוליה בניסיונות המבקשת להתיש את המשיבה, על מנת שתיכנע לדרישות כספיות מופרזות.

4.2.   המבקשת מודעת לסדרי הדין, שכן הגישה בעבר בקשות רשות ערעור על החלטות דיוניות של בית הדין האזורי. כמו כן, בהחלטה בערעור על בקשה לפסילת שופטת שנדחתה, נאמר במפורש כי הדרך לתקוף החלטות דיוניות של בית הדין האזורי היא הגשת בקשת רשות ערעור.

4.3.   לא מתקיים טעם מיוחד במקרה הנדון, שכן טעותה של המבקשת היא "טעות מובנת מאליה", במיוחד על רקע העובדה שהמבקשת הגישה פעמיים בקשת רשות ערעור על החלטות דיוניות של בית הדין האזורי.

4.4.   הבקשה מוגשת באיחור ניכר.

4.5.   סיכויי בקשת רשות הערעור נמוכים.

5.      בתשובתה לתגובת המשיבה, הדגישה המבקשת את זכות הגישה לערכאות, וטענה כי אין לפגוע בזכות זו. עוד טענה כי אין מדובר בהחלטה דיונית, אלא בהחלטה מהותית, הפוגעת בה ובגורלה של התביעה בפני בית הדין קמא. עוד טענה כי סיכויי הערעור טובים.