החלטה בתיק בשא 3073/06

בפני בקשה לדחייה על הסף של תביעה שכנגד בגין אחת מחלופות אלה:

חוסר סמכות עניינית.

היעדר יריבות.

שימוש לרעה בהליכי בית משפט.

לחלופין אני מתבקש לעכב ההליך בתביעה שכנגד מכוח הדוקטרינה של "הליך תלוי ועומד". 

נתוני רקע

1. הנתבע 2 ייצג את הנתבעת 1 (להלן -  " הזוכה"),  בתיק הוצאה לפועל שנפתח כנגד חייב בשם הרדוף חיים (להלן - " החייב"). הנתבע 3 הנו חוקר פרטי שערך חקירה עבור הזוכה במסגרת ניסיונות הגביה של הזוכה מול החייב. 

2. התובעת היא חברה המפעילה מועדוני כושר, וחתמה בזמנו על הסכם שרותי יעוץ בתחום השיווק  והפרסום עם חברה (שתכונה להלן בשם  " צד בצד"). "צד בצד", כך נטען,  העסיקה את החייב.

3. לפי תנאי ההסכם עם "צד בצד"  אמורה הייתה התובעת לקבל שרותי הייעוץ באמצעות החייב (או באמצעות עובד אחר בעל כישורים זהים). התובעת מצידה התחייבה להעמיד רכב  (להלן - " הרכב"), אותו חכרה בליסינג תפעולי, לשימושו של העובד שיספק לה שרותי הייעוץ. בתום תקופת החכירה של הרכב, כמקובל, עמדה לתובעת האופציה לרכוש אותו.

בהסכם נרשם כי "צד בצד" והיא בלבד אחראית לתשלום השכר והתנאים הנלווים לעובד מטעמה שיספק שרותי הייעוץ לתובעת.

4. הנתבע 2 פנה בשם הזוכה אל התובעת במכתב מה 13.9.04 , בו הביא לידיעתה דבר הטלת 

עיקול על כל הכספים והזכויות המצויים בידה או שיגיעו לידה והשייכים לחייב. התובעת התבקשה לעכב הכספים הנ"ל עד לקבלת צו העיקול שהוטל ביום משלוח המכתב, ולהעביר הכספים המעוקלים לטובת תיק ההוצאה לפועל. כמו כן נרשם כי על פי מידע שהתקבל עובד החייב אצל התובעת כמנהל שיווק, ומשכך מתבקשת התובעת להודיע גובה משכורתו בתוך 72 שעות.

5. התובעת הגיבה בהודעה לראש ההוצאה לפועל ובמכתב שמוען לנתבע 2, בהם פירטה כי אינה המעבידה של החייב, וכי אינה מחזיקה בכספים או זכויות שלו.

6. הנתבע מס' 2 הגיש לראש ההוצל"פ בקשה  במעמד צד אחד לעיקול ותפיסת הרכב.

הבקשה נתמכה בתצהיר של הנתבע 3 , הנסמכת על חקירה שערך , כאשר הטענה בתצהיר הנה שהחייב הוא שהתקשר בעסקת ליסינג עם חברת הליסינג, לגבי הרכב. כשנובע מכך שבסוף תקופת הליסינג אמור הרכב לעבור על שמו של החייב , ומשכך בפועל הנו של החייב.  

הנתבע 3 ציין בתצהירו 4 תאריכים בהם נצפה החייב נוהג ברכב.

הנתבע 2 ציין בבקשה כי מדו"ח החקירה (אותו צירף לבקשה שהגיש לראש ההוצל"פ) עולה שהחייב רכש את הרכב מחברת הליסינג בעסקת ליסינג. פורט כי החייב עושה שימוש קבוע ברכב הרשום ע"ש חברת הליסינג, כאשר הבקשה השתיתה יהבה על החזקה הקבועה בסעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 ( להלן - " החוק"), כשהחייב נוהג ברכב מנהג בעלים.

7. בכתב התביעה נטען כי הרכב עוקל ונתפס בעקבות הבקשה.  התובעת פנתה אל הנתבע 2 והעמידה אותו על המצב לאשורו, היינו שהמתקשרת בעסקת הליסינג הנה התובעת ולא החייב, שאינו בעל זכויות ברכב. הנתבע 2 נדרש לפעול להשבת הרכב לחזקתה של התובעת. 

8. משלא בוטל העיקול פנתה בעלת הרכב (היא חברת הליסינג)  בהמרצת פתיחה לבית       המשפט, כדי שינתן סעד הצהרתי בדבר בעלותה ברכב.

9. לאחר דיון בבית המשפט הוסכם כי יינתן הסעד המבוקש, וכי הזוכה חייבת להשיב לאלתר את הרכב לידי חברת הליסינג.