החלטה בתיק בשא 3035/07

בפנינו בקשה להתרת הבאת ראיות נוספות בשלב הערעור והשלמת עיקרי טיעון.

העובדות הדרושות לעניין

1.                  המבקשים, שהינם המערערים בע"א 1028/07 והמשיבים בע"א 1027/07 ( להלן : "המבקשים") הגישו בפני הערכאה הדיונית תביעה לפיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975  , וזאת בעקבות כך שאבי המשפחה, המנוח מוחמד אבו רינה, קיפח את חייו בתאונת דרכים שאירעה ביום 17/6/99.

2.                   המחלוקת בין הצדדים בפני הערכאה הדיונית התמקדה בשני עניינים; הראשון, האם התאונה הנ"ל היתה גם תאונת עבודה והשני, גובה הפיצויים.

בסופו של יום קבע בית המשפט השלום כי אין המדובר בתאונת עבודה ופסק לטובת המבקשים פיצוי בסך של 1,400,000 ש"ח בניכוי קצבת השאירים לה זכאים המבקשים, ובתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד.

3.                  על פסה"ד הנ"ל ערערו שני הצדדים, ובין העניינים עליהם מלינים המבקשים בערעורם והחשובים לעניין בקשה זו, אי פסיקת פיצויים בגין הפסד זכויות פנסיה של המנוח לאור הקביעה כי לא הוכח שלמנוח היו זכויות לפנסיה, ואי פסיקת פיצוי בגין הפסד שירותים של המנוח לבית ולילדים. בנוסף משיגים המבקשים על כך שבית המשפט השלום קבע את גובה השתכרות המנוח מעבודתו כגרפקאי עצמאי, בסכום של 1,500 ש"ח בלבד.

4.                  כעת, ולאחר שהתקיים דיון בערעור, והוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב, מבקשים המבקשים להתיר להם הגשת הראיות הנוספות הבאות;

א.                "דו"ח שנתי של המנוח המתייחס לקופות הגמל בגין התקופה מיום 1/1/99 עד 31/12/99" שלטענת המבקשים "מעיד על כך כי המנוח זכאי לתנאים סוציאליים". המבקשים מבקשים גם כי ביהמ"ש יראה דו"ח זה כחוות דעת לשיעור קופות גמל אלה וכן לראות בו כראיה נוספת אחרת לתלוש שכר המנוח בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

ב.                 שומת המוסד לביטוח לאומי לפיה עבד המנוח כעצמאי בתחום הגרפיקה והשתכר סך של 2,500 ש"ח לחודש בערך.

ג.                   רישיון הנהיגה של האלמנה , המבקשת מס' 1, אשר הוציאה אותו לאחר מות בעלה לצורך מתן שירותים והסעות לבני משפחתה.

5.         כנימוק לבקשה טען ב"כ המבקשים כי הראיות הנ"ל באו כדי להוסיף ולגלות את האמת וכי הן דרושות למתן פסק דין המושתת על עיקרון הצדק .

דיון הכרעה

6.         נציין כבר בפתח הדיון כי לאחר שעיינו בבקשה, מצאנו שהבקשה אינה מצריכה תשובה וכי מהאמור בה עצמה דינה דחייה. 

7.         ההלכה בעניין הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור ידועה ובתי המשפט חזרו עליה לא אחת.

על-פי תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 ניתן להתיר הגשת ראיה נוספת בערעור משתי עילות: האחת, "אם בית המשפט שבערכאה הקודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן", במקרה זה הטעות משמשת ממילא נימוק ערעור.

העילה השניה לקבלת ראיות נוספות בערעור היא "אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד".

הגשת ראיות בשלב ערעור מתאשרת במשורה. ככל שהמדובר בעובדות שקדמו למתן פסק הדין , ניתן להתיר הגשתן אם המבקש לא ידע עליהן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה, ובהנחה שנהג בתום לב (ראה ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2) 136, 142 (השופט מלץ); ע"א 3911/01 כספי נ' נס, פ"ד נו(6) 752, 767- 768 (השופטת שטרסברג-כהן); וכן י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, 1995, בעריכת ש' לוין) סעיף 661 בעמ' 849-848).

 בית המשפט לא יתיר הגשת ראיה נוספת בערעור, כל אימת שהמהלך נועד כדי לאפשר לבעל-דין לנהל מחדש הליך שאותו ניהל באופן לקוי בערכאה הראשונה (ע"א 48/88 ברזל נ' בנק צפון אמריקה בע"מ, דינים עליון, כרך כא, 789 - בסימן 2 לפסק הדין).

8.         במקרה דנן טוען ב"כ המבקשים כי יש בראיות אותן מבקש להגיש כעת כדי להוסיף ולגלות את האמת וכי הן חיוניות לצורך מתן פסק דין המושתת על יסוד עקרון הצדק.

לא יכול להיות חולק, והמבקשים אינם טוענים אחרת, כי הראיות מתייחסות לאירועים אשר קדמו למתן פסק הדין. משכך, ולאור ההלכה כאמור לעיל, על המבקשים להראות כי לא ידעו על קיומן של הראיות הנ"ל  וכי לא יכלו היו לגלותן בשקידה ראויה.

 המבקשים לא טענו כי לא ידעו על קיומן של ראיות אלה וכי לא יכלו לגלותן בשקידה סבירה. הם גם לא הוכיחו זאת ( לא צורף תצהיר לבקשה ).  כל שהם טוענים זה שהראיות דרושות כדי לגלות את האמת; אין בטענה זו כשלעצמה, כדי להביא לקבלת הבקשה ולהגשת הראיות בשלב זה.