החלטה בתיק בשא 3034/04

מבוא

1.         זהו ערעור על החלטת הכנ"ר אשר דחה בקשה למתן ארכה להגשת תביעת חוב, שהוגשה ע"י המערער (להלן: "הבנק"), בהתאם לתקנה 76(ד) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה - 1985 (להלן: "התקנות").

2.         הבנק הינו נושה של החייב, אלימלך גורן (להלן: "החייב"), בהתאם לפסק דין שניתן לטובתו ב- ת.א. 1551/00 (שלום נהריה) מיום 11.6.00. הסכום הפסוק הינו 38,642 ש"ח. הבנק פתח ביום 20.6.00 תיק הוצל"פ לביצוע פסק הדין. ביום 21.1.01 נפתח נגד החייב תיק איחוד הכולל 27 תיקי הוצל"פ אליהם צורף התיק של הבנק נגד החייב. לטענת הבנק, שנתמכה במסמכי תיק ההוצל"פ, הבנק פעל באופן שוטף בהליכי גביה במטרה לגבות את חובו מאת החייב, אך ללא הועיל.

3.         ביום 13.4.03 ניתן צו כינוס נכסים כנגד החייב וביום 29.3.04 הוכרז כפושט רגל. ביום 19.12.04 הוגשה על ידי החייב הצעת הסדר מתוקנת שטרם אושרה ע"י הכנ"ר. 

4.         אין חולק, כי הודעה על מתן צו הכינוס פורסמה ע"י הכנ"ר בעיתון יומי וברשומות בהתאם לתקנה 19 לתקנות.

טענות הבנק

5.         לטענת הבנק, רק ביום 25.8.04, עת נתקבל במשרד בא כוחו מכתב מאת הכנ"ר בדבר הצעת ההסדר של החייב, נודע לו לראשונה על בקשת החייב לפשיטת רגל במסגרתה כבר ניתן צו כינוס והחייב אף הוכרז כפושט רגל. מיד לאחר שנודע לבנק על הליכי הפש"ר, הגיש בקשה לכנ"ר למתן ארכה להגשת תביעת חוב. ביום 12.10.04 דחה הכנ"ר את הבקשה למתן ארכה. מכאן הערעור דנן.

6.         לטענת הבנק, מעולם לא הודיעו החייב והכנ"ר לתיק ההוצל"פ (תיק האיחוד) על קיומו של צו הכינוס ועל הכרזת החייב כפושט רגל, ובכך גרמו למעשה לנושים, לרבות הבנק, להמשיך בנקיטת הליכי הוצל"פ כנגד החייב. הבנק מפרט בכתב הערעור את ההליכים בהם נקט נגד החייב גם לאחר מתן צו הכינוס כדלהלן:

-        בקשה להטלת עיקול מיום 8.10.03.

-        ביום 9.10.03 אושרה הבקשה ע"י ראש ההוצל"פ, שאף הוא לא ידע על קיומו של הצו.

-        בקשה להטלת עיקול נוסף מיום 13.2.04

-        ביום 24.2.04 אושרה הבקשה ע"י ראש ההוצל"פ.

-        בקשה להוצאת פקודת מאסר נגד החייב שהוגשה ע"י הבנק ביום 1.3.04.

-        ראש ההוצל"פ נתן צו מאסר בהתאם, שבעטיו פעלה המשטרה.

-        ביום 4.7.04 הוגשה בקשה למינויה של ב"כ הבנק ככונסת נכסים לצורך בירור זכויות.

בנוסף, טוען ב"כ הבנק, כי הנושים האחרים בתיק האיחוד, מלבד שניים, אף הם לא ידעו על צו הכינוס ופעלו במסגרת תיק האיחוד.

7.         עוד טוען הבנק, כי אמנם החובה היחידה המוטלת על הכנ"ר הינה פרסום הצו בעיתון יומי וברשומות בהתאם לתקנה 19 לתקנות, אולם, מחובתו של הכנ"ר כגוף ציבורי ומכוח תפקידיו לדאוג לפרסום הצו גם באמצעים סבירים אחרים שיש בהם כדי להביא את דבר מתן הצו לידיעת מרבית נושיו של החייב. מקל וחומר, כאשר מדובר בלשכת ההוצל"פ, שניתן לשלוח אליה הודעה באמצעות המדיה בעלות מאד נמוכה; הודעה שהיה בה כדי לעכב את ההליכים בתיק האיחוד ולמנוע בזבוז זמן ומשאבים, הן של הנושים והן של מערכת ההוצל"פ.

            באשר לחייב, טוען הבנק, כי החובה לידע את לשכת ההוצל"פ מוטלת גם על החייב עצמו וזאת מכוח חובת תום הלב, במיוחד משראה כי הבנק ממשיך בנקיטת הליכים נגדו במסגרת תיק ההוצל"פ.

8.         הבנק מוסיף וטוען, כי ההודעות שיש להניח שפורסמו ע"י הכנ"ר בדבר מתן צו הכינוס נגד החייב, נשמטו מעיניהם של עובדי הבנק האמונים על בדיקת הפרסומים באופן שוטף בשל טעות שנפלה. לטענתו, לא היה די בפרסום והראיה לכך, שרק 2 נושים מתוך 27 הכלולים בתיק האיחוד, הגישו הוכחות חוב. עוד טוען הבנק, כי החובות בתיק האיחוד עמדו על כ- 1,800,000 ש"ח, אולם תביעות החוב שהוגשו, היו על סך 77,621 ש"ח בלבד; דבר המלמד, כך לשיטת הבנק , כי החייב יצא נשכר מאי קיום חובתו לדווח על קיומו של צו הכינוס.

9.         בדיון שהתקיים בפני ביום 6.2.06, הפנתה ב"כ הבנק לפסקי דין התומכים בטענותיה; בין היתר, הפנתה ב"כ הבנק להחלטתו של כב' השופט ארבל בפש"ר (נצ') 161/02 (בשא 1505/04) בנק לאומי נ. שלגי אילן ואח', בו נקבע, כי חזקה על החייב להעביר את הצו ללשכת ההוצל"פ לצורך עיכוב ההליכים. כמו כן, הפנתהלהחלטת כב' השופטת וילנר בפש"ר (חי')  249/04(בשא 8166/05) בנק דיסקונט ובאוצר החייל נ. הכנ"ר,  שבו קבעה, כי חייב הנמנע מלדווח לנושיו אינו מתנהג בתום לב ומסכל בהתנהגותו את הליך הפש"ר.